לפני הרבה שנים, אבל מעט יחסית לרוב הסיפורים שמתחילים בצורה
הזו, חי לו אדם. האדם הזה אהב להיות בחדר השירותים. לא היו לו
בעיות כיבה, והייתה לו שליטה מצוינת על השלפוחית שלו. לא,
אהבתו לחדר השירותים לא נבאה משום צורך תמידי לפנות את עצמו.
הוא פשוט אהב את המקום. את ההד שנוצר כשהוא דיבר שם, שנתן
אקוסטיקה טובה לשירה, והוא אהב את הפרטיות שנכחה שם. הוא יכל
לשבת ולקרוא ספר בשקט, או פשוט להרהר במחשבות שונות ומשונות
בחיים. חדר השירותים הציע לו משהו שאף חדר אחר, לא משנה כמה
מהודר או גדול הוא, יכל להציע.
אותו אדם החליט שיישאר בשירותים עד סוף ימיו, או עד שהוא יימצא
את שהותו שם. הוא השקיע רבות בתכנית זו, ושילם הרבה כסף
לשיפוצים. הקשר היחיד שלו עם העולם שבחוץ, שכן הוא לא רצה
התבודדות מוחלטת אלא רק רוב הזמן, יהיה דרך המחשב והאינטרנט.
משם הוא יזמין אוכל וכל מה שהוא צריך כדי לשרוד. הוא מכר את כל
רכושו, שממילא לא ריצה אותו יותר, וקנה ריפוד לאסלה. קצת פינוק
לא יזיק, הוא חשב. כאשר כל הסידורים נעשו הוא נכנס לשירותים,
נעל את הדלת, והתיישב על הרצפה. השקט עטף אותו בחום. הוא נשם
ברוגע, וקלות הנשימה שלו הדהדו וחזרו עליו. הרגיעו אותו. הוא
עצם את עיניו ונכנס למצב של רוגע מוחלט. והחל לחשוב. כל מה
שנכנס לו לראש, בין אם זה היה פתרון לבעיות העולם, או פשוט
זיכרון בריח מסריח ולא ידוע שהריח בחדר המדרגות יומיים קודם
לכן.
האדם ישב שם זמן מה, ולפתע דפיקה בדלת העירה אותו ממחשבותיו.
הוא פתח את הדלת.
"שלום, באתי עם שטיח לשירותים בשבילך." אמר הבחור בפתח.
"אה יופי. תודה. תניח אותו פה בבקשה." אמר האדם, "אתה יודע,
אתה בעצם האחרון שאני מתקשר אתו ישירות פנים מול פנים לזמן
מה."
השליח לא הבין ושאל את האדם מה הוא עושה. האדם הסביר לו את מה
שעשה, ואת חיבתו לשירותים, ואז השניים נפרדו לדרכם.
השליח הרהר בדרכו בחזרה לחנות השטיחים. באמת נעים לי מעוד
בשירותים, הוא חשב. הוא נזכר שלפעמים הרגעים בהם הוא הכי מרוכז
בספר הם כשהוא מטיל איזו יציקה. הוא החליט שזה הדבר בשבילו.
העבודה בחנות השטיחים גם ככה לא השתלמה לו כל כך (ומזלו שכך
חשב, שכן שמנהל החנות תכנן לפטר אותו כשיחזור). השליח עשה את
כל הארגונים, כמו האדם לפניו ונפגש עם חבריו להיפרד אתם
אישית.
"מה אתה עושה?!" שאלו הם תמיהה.
"מה ששמעתם. תאמינו לי, זה ה-ד-ב-ר. חיים מושלמים."
הם נפרדו לשלום ולאחר מכן החברים החלו לדסקס במוזרויותיו של
חבריהם השליח לשעבר.
"הוא משוגע. אי אפשר לחיות ככה" היה משפט המפתח שנאמר שם לרוב.
חבר אחד שם שתק רוב הזמן. עד שלבסוף אמר:
"למה לא, בעצם?"
חבריו בהו בו, אך לא הייתה להם תשובה.
"הרוגע שבזה... האינטימיות. מה רע כבר זה יכול להביא?"
החברים המשיכו לדבר, ולבסוף החליטו פה אחד שאף הם צריכים לעשות
את זה. המעבר לאותו חדר קסום, השירותים, היה בדיוק מה שהם
צריכים. נפשותיהם הצעירות לא ידעו מנוח, ואת השלווה לה כמהו
היו יכולים להשיג רק בשירותים. חברים אלה סיפרו את מעשיהם לעוד
אנשים, ובמהרה העניין נעשה פופולרי. התיאוריה כולה תוארה
בטלוויזיה, בחדשות בכל העולם, ברדיו.
אנשים בכל העולם נחשפו לרעיון הזה, שהיווה בשבילם את משמעות
החיים. הנזירים בטיבט נטשו את פסגות ההרים שלהם והצטרפו לדלי
למה בבניית אולם מלא בחדר שירותים, בהם הם יבלו את ימיהם מעתה.
אט אט הרחובות בעולם החלו להדלדל מאנשים. כל אדם הסתגר
בשירותים בביתו, ובדירות שיותר מאדם אחד התגורר בהם, כל חדר
נהפך, בהשקעה כספית גדולה, לחדר שירותים.
כעבור זמן מה שליטי המדינות היו היחידים שנשארו בחוץ, אך הם
נכחו לדעת שלא נשארה סיבה לקיום תפקידם. פשע לא היה קיים יותר,
ואף לא זיהום אוויר, שכן מכוניות ומפעלים כבר לא היו בשימוש.
כבר לא הייתה הכנסה למדינות. לבסוף מנהיגי העולם אף הם הסתגרו
בשירותים.
העולם ריחף לו בחלל בשלווה מוחלטת. לא היה אדם על פני האדמה
שלא גילה את האור.
האדם שלנו. אותו אחד שהחל את הכל, ישב לו בחדר השירותים, ונח.
או, יותר נכון, ניסה לנוח. הוא היה רעב. הוא ביצע כמה הזמנות
של מזון דרך האינטרנט אבל אף שליח לא הגיע. אחרי יומיים של
המתנה, הוא ביצע החלטה. הוא יעזוב את חדר השירותים. הוא התייאש
מהעולם, שממשיך לאכזב אותו אפילו כאשר יש לו רק קשר קטן אתו.
הוא פתח את הדלת. הבית שלו נראה לבן יותר מאשר זכר. הוא הרגיש
משב רוח מבחוץ. הרוח לטפה את פניו, וריח נעים של דשא ואדמה
רטובה עלה באפיו. הוא יצא החוצה מביתו והביט מעלה. השמיים היו
מלאים בעננים יפיפיים שנראו כאילו נמרחו על פני אריג ציור גדול
וכחול. הצורות בהם רקדו מול עיניו, וביניהם בצבצה שמש בין
הערביים. הקרניים שלה חיממו את גופו, וכשנגעו בעננים יצרו
סימפוניה של צבעים וטקסטורות שהוא לא יכל לתאר את יופיין.
האם הדברים באלו היו פה גם לפני שנכנסתי? הוא חשב. לא יכול
להיות. ואז הוא הבין. הסיבה שבגללה נכנס מהתחלה לשירותים. השקט
והשלווה אכן היו חשובים. ההתבודדות הייתה נחוצה. הוא היה צריך
את השירותים כדי להתגעגע לעולם, ולהבין מחדש מדוע הוא אוהב
אותו. לנקות את נפשו מרעש היתר בעולם כדי להבין כמה שהעולם
שליו, עם רק שמים לב לשקט. ציפורים עפו מעל ראש. ציוציהם
החרישות הנעימו לו. הוא לא יחזור לשירותים עוד. העולם הוא מה
שהו צריך עכשיו.
הוא החל להסתובב ברחוב, כדי לפזר את הידע שרחש, ולידע אנשים עד
כמה הוא מאושר.  אך לא היה שם אף אחד. הרחוב היה שומם. הוא החל
ללכת במורד הרחוב לכיוון קיוסק בשכונה. המקום היה ריק, אבל לא
נעול, ומה שיותר הפליא אותו הוא שאף אחד עוד לא שדד את המקום.
הוא ניסה להדליק את הטלוויזיה שם אבל לא היה כלום בשום ערוץ.
רק שלג. משהו מוזר מתרחש פה, חשב. הוא החליט לבקר ידיד שלו,
שגר לא רחוק. כל הדרך הוא לא ראה אף לא אדם אחד. הוא הגיע
לבניין, שלא היה נעול. חברו גר בקומה הראשונה. הוא אט אט עלה
במדרגות והתקרב לדלת. הוא דפק. אין תשובה. הוא דפק שוב,
ובחוזקה. אין קול ואין עונה. הוא צלצל בפעמון. לא ענו. לפתע,
כשעמד ללחוץ על הפעמון שוב, הוא שם לב לפתק מתחת לפעמון.
"אני בשירותים. נא לא להפריע. לעולם."
הוא הביט בשלט. הוא לא הבין בהתחלה מה פשר העניין. אבל הוא
תהה... מה אם עוד אנשים למדו ממני? לא יכול להיות. הביט לצדו.
על הדלת של הדירה שליד, מתחת לפעמון, היה שלט.
"אני בשירותים. נא לא להפריע. לעולם."
בפה פעור הוא החל לעלות במדרגות הבניין. קומה ועוד קומה, שלט
ועוד שלט. הוא המשיך לעלות. השלטים לא פסקו. בכל קומה, ארבע
דלתות, וארבעה שלטים. פניו נאורו והוא כמעט פרץ בצחוק פרוע.
הוא רץ בכל כוחו במורד המדרגות ורץ החוצה. לפניו, נפרס רחוב
גדול של בתים פרטיים. ועל כל בית, שלט. הוא רץ ורץ, הביט לכל
הכיוונים. השלטים היו בכל מקום. הוא האט ואז עמד. כלבים נבחו
מאחד החצרות.
הוא התהלך לעבר הקיוסק, והתיישב שם. כל האושר שבעולם, כל
היופי שחיפש, והוא יוכל ליהנות ממנו לבדו. הוא הלך לדוכן, ולקח
מסטיק בטעם תות. הוא ישב לו על קצה המדרכה והביט מעלה. איכשהו
הייתה לו התחושה שאלוהים הביט בו בחזרה. שניהם חייכו.