ג'פרי דירדן / גיהינום |
עוקר אני את הנבט,
קורע שורש שורש מתוך אדמת לבי החרושה,
הקרועה, הסדוקה, השבורה.
לוקח את השתיל, אותו גבעול שחור של כאב
לפני שיספיק להצמיח פרחי אהבה אדומים,
יוקדים ולוהטים.
ממיסים.
שותל אותו, בעציץ אטום של זיכרון.
עדיין שמור לו מקום
בגינת לבי הקומלת, הרקובה..
בינתיים משקה אותו במחשבות,
מדשן אותו בגעגוע.
בכדי שלא ינבול, אני מדבר אליו כל יום, שיגדל
שיצמח, שיחייה.
שתחייה.
בלעדיה יצמיח לי גיהינום.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|