תל אביב,  2 בלילה, אני חסרת מנוחה, לא מתבייתת על כלום, מעשנת
עוד ראש והבטן שלי מפרפרת.
אני יוצאת, לא יכולה יותר ....
למה הוא לא מתקשר?
חייבת לראות אותו.
המחזור מאחר לי בהמון, חושבת שאני בהריון אבל בטוחה שלא.
מקווה, מקווה לבעיה האמיתית שתבוא ותנחת עליי במקום אלה שאני
ממציאה.
ואם אני בהריון? אז מה? מה לעזאזל? בהריון ממנו?איזה ילד
תפלצתי זה יהיה?
רוצה כבר שיהיה לי משהו לספר לו, לא משנה - כןלא רק שיהיה
משהו.
כן... הריון זה משהו גדול, בלתי ניתן להתחמקות, מחייב, קושר
קשר.
העיר גשומה סוף סוף, והלילה מתרחש בה, נדמה לי שכולם מזדיינים
אחד עם השני, רוצה להיות חלק מהלילה הזה, רוצה סיפור אפל לספר
לעצמי בבוקר, ללכת ברחוב ולחשוב שיש לי חיים.
אלה חיים?!
אני לא מתאפקת .מתלבשת. עוד ראש לדרך לטשטש את המניעים ולערבב
את הפחדים.
מתלבשת שוב, יוצאת.
העיר שלי מדהימה פתאום, הריח הזה של גשם בבטון שרבים כבר הטיבו
לתאר ממני, והאדרנלין המטורף שרץ בגוף כל פעם שאני יודעת שאראה
אותו, אני הולכת מהר כל כך, בקושי נושמת, ופתאום טיפות רכות,
נוחתות על פניי, נחושות להאיט את צעדיי, להכניע אותי
לחושניותן.
הלונדון מיניסטור חייב להיות פתוח!
שוב היסטרית,
ומה אם כן? אני אצטרך לעבור הפלה והנרקומן הקטן לא ישים זין?
יהדוף את זה באותה קרירות שהדף את מצוקותיו שלו? ומה אם לא? מה
אם לא?!
מה יהיה לי להגיד לו אז?
הכל בעצם נשאר אותו דבר אם לא. אין חדש... הקסם שב"סכנה" יפוג
עוד לפני שהתחיל, יעלם לתוך עוד יום אפרורי ושוב אני בודדה בלי
צרות אמיתיות שימלאו את חלל הבטן הרעבה שלי.
נכנסת לסופר פארם,מחפשת בדיקה זולה אבל לא מדיי,רצה לשירותים
הקרובים, קוראת את האותיות הקטנות, משתינה.
מחכה את כל הארבע דקות. מקווה למשהו בטירוף, לא יודעת למה...
אני לא בהריון. אני לא מרגישה הקלה.
יוצאת החוצה. האויר עדיין קר וטוב, אך אני לא שמה לב, מתחילה
ללכת דרומה, רק רוצה לראות אותו.
יודעת שכל הדרמה הקטנה שבניתי סביב האיחור הזה היתה כדי שיהיה
לי עוד תירוץ "להצטרך" לראות אותו.
מה הקשר- את זה אני אפילו לא מבינה, אין שום דבר הגיוני בתשוקה
שלי אליו.
מזל שלא סיפרתי לאף אחד על ה"הריון" הזה, כמה טיפשית
הייתימרגישה עכשיו.
כמה טיפשית אני מרגישה עכשיו.
חייבת לראות אותו, אני על אבן גבירול והוא עונה לטלפון-"סבבה,
תבואי"
אני באה. אנחנו מזדיינים, הוא נרדם לידי, על הגב, לא זז
מילימטר.
הגוף שלי רחוק מכדי שיגע בשלו, אני לא רוצה לחבק אותו.
סופה בחוץ ואני נרגשת כל כך, עצובה כל כך, מאושרת כל כך...
אני לא בהריון אבל יש לי את הסיפור האפל הקטן לספר לעצמי מחר
בבוקר. הלילה גם אני התרחשתי ומחר הבטן שלי תהיה רגועה ושבעה.
כמה ימים יצטרכו לחלוף עד שיגיע הקריז הבא.
הריקנות הזאת, השגעון והרעב אליו, אל הנרקומן הקטן שלי.