חזרתי מהמסיבה אצל יותם אחרי הזריחה. ישבנו שם במרפסת כמה
חבר'ה והם צפו במחזה המרהיב של שלל צבעים מתחלפים להם ברקיע.
אני מצידי שקעתי בכיסא באפסות מוחלטת ונרדמתי לרגע. יותם העיר
אותי בדחיפה קלה ואמר שכולם צריכים ללכת עוד כמה דקות. אזרתי
את שארית כוחותיי ולקחתי קוביית שוקולד מריר לדרך, הייתי צריכה
שוט של סוכר אחרי הערב של אתמול.

כמה ימים לפני המסיבה יותם התקשר. הוא אף פעם לא מתקשר. הוא
אמר שהוא עושה מסיבה לכבוד היום הולדת שלו ושהוא רצה להזמין
אותי באופן אישי. דברנו שעה שלמה, על שטויות, על החיים, אפילו
על אהבה. הוא שאל אותי אם יש לי מישהו. ואני שאלתי אותו מי
מוזמן, במחשבה שברור מאליו שהוא הזמין אותה. ואכן, היא הופיעה
ברשימת המוזמנים. נפרדתי ממנו בטענה שהמקלחת קוראת לי.

בהגעתי לאירוע המדובר התקבלתי בחיוכים של מרבית המוזמנים שטרחו
להגיע בזמן. היא עוד לא הייתה. הם ישבנו בסלון וערכו
ג'אם-סשיין קולני במיוחד. הצטרפתי לקולות המזייפים בהתלהבות
ושמחתי במיוחד כשעברנו על כל שירי החיפושיות בצירוף חצוצרה.
כשהיא הגיעה לבושה בשחור, כרגיל, הפינתי את מבטי לכיוון אחר.
היא מצידה התריסה את ריסיה והתיישבה בקצה השני של החדר. אף אחד
לא הרגיש את העוינות ההדדית שכן הן לא ידעו על המצב הקיים. היא
התיישבה ליד יותם והם פרצו בשיחה. תפסתי את עצמי מנסה להאזין
להם. אני פשוט מתוכנתת להרס עצמי, חשבתי. קמתי ממקומי ועברתי
למרפסת.

שבועיים לפני כן התקשרתי אליה. העליתי את הנושא של יותם וכמה
שהוא חשוב לי. היא הקשיבה ואפילו נתנה לי טיפים כיצד להתנהג,
מה ללבוש וכל שאר השטויות של הבנות. קבענו להיפגש להופעה בברבי
שאליה נזמין את יותם ועוד אחד לדאבל דייט שכזה. סיפרתי לה
הכל.

יומיים לפי המסיבה היא התקשרה. היא סיפרה שהיא קפצה לבקר את
יותם ערב קודם לכן ושהיא לא התכוונה אבל... הם פשוט התחילו
לשתות ושהיא בכלל לא תכננה את זה, זה פשוט קרה, היא אמרה. היא
אמרה שהוא היה ממש מתוק ואמר לה שהיא אוהב אותה כבר הרבה זמן
ושזה הגורל. היא ביקשה ממני רשות. "את חשובה לי גם", היא אמרה.
אני נותרתי בקצה השני של הטלפון בפה פעור ועיניים דומעות. היא
היה אמור להיות שלי, חשבתי. ואז- כבר לא חשבתי. הוצאתי הכל.
אמרתי לה שהיא לא בסדר ושלא עושים כאלו דברים לחברים. הרגשתי
כמו אחת האורחות בריקי לייק או בסדרה מטופשת כזו או אחרת. ואז
הייתה דממה מחרישת אוזניים. טרקתי את הטלפון בכעס והתחלתי
לבכות.

באמצע המסיבה חזרתי לסלון והפינתי את מבטי לספה בה הם ישבו
מקודם, יותם והיא, אך הם היו אינם. אחד קלט שאני מחפשת אותם
והצביע לקומה מעלינו. הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני
ומיהרתי לנעול את עצמי בשירותים. יצאתי משם כעבור כמה דקות
בחיוך מאולץ, תפסתי בקבוק וודקה ויצאתי למרפסת. היו שם כבר כמה
אנשים והעברנו את זמנינו משחק האידיוטי- never. המצב רוח התחיל
להעלות והרגשתי טוב, או שזה היה האלכהול. על כל פנים לא חשבתי
עליהם.

עברו כמה שעות והמשחק דעך. חלק מהמוזמנים כבר נרדמו. יותם ניגש
אלי והציע לי שוקולד מריר. אהבתי לשוקולד מריר הייתה מאז
ומתמיד חזקה והתפתיתי לקובייה. הוא שאל אותי איך המסיבה וסיפר
לי בדיחות. שאלתי אותו איפה היא, והוא ענה שהיא נרדמה למעלה.
שמחתי לשמוע. לפתע הוא הרים את ידו וקירב אותה אל פניי. "יש לך
פה לכלוך", הוא אמר. מאכזב. דיברנו כמה זמן וניהלנו ויכוח
פילוסופי עמוק על מהות החיים והבחירות שהאדם עושה בחייו. ויכוח
שמתאים רק לשעות האלו.

היא לא התעוררה עד שעות הבוקר המוקדמות ואני לא יכולה להגיד
שזה היה דבר רע. נהניתי בחברתו. כשהיא קמה מתרדמתה היא ניגשה
אל יותם ונישקה אותו, נשיקה לוהטת שכזו מול כולם. מולי. ואז
ישבנו כמה חבר'ה לראות את הזריחה אבל אני שקעתי לתוך הכיסא
ונרדמתי.

כשהגעתי הביתה לא הלכתי לישון למרות ההעייפות. פתחתי את המחשב
וחירבשתי את הסיפור על הנייר האלקטרוני שהיה פרוס לפניי. פתחתי
חפיסת שוקולד מריר. הוא הביט בי ואני החזרתי מבט בתוספת יד
שלופה. לקראת השורה הרביעית הפלאפון שלי צלצל. יותם. הוא רצה
לדעת אם הגעתי הביתה בשלום ולהודיע לי שאם אני רוצה הוא והיא
יוצאים לברבי בשבוע הבא ואני מוזמנת להצטרף. ושלא לדאוג, כי
הוא כבר ימצא איזה חבר שיהיה הדייט שלי.