ביום בו התאהבתי בקיץ, הוא נעלם. כאילו קללה רבצה מעל ראשי,
כאילו לא הייתי זכאית לאהוב ולהרגיש את אהובי. קמתי בבוקר,
הסטתי את הוילון, דמעות עלו בעייני. הכל היה אפור. גל של קור
הציף אותי. ירדתי אל הרחוב, וראיתי שכולם מחפשים אותו, ושולחים
לכיווני מבטים מאשימים, כאילו באשמתי בלבד, הוא נסע לו למקום
לא ידוע, כאילו התאדה. יום אחרי שהצהרתי על אהבתי אליו, הוא
נעלם, בלי להודיע, וכל מי ששמע את מילות האהבה שלחשתי באוזניו
הביט בי בעוינות, כאילו חטפתי אותו וסגרתי אותו באיזה מקום,
כדי שיהיה רק שלי. כאילו הסוודר שאני לובשת אמור לשמש אליבי,
לחפות על הפשע שלי.

הסתגרתי בחדר, הדלקתי חימום בעיניים עצובות. התיישבתי. אהבה
מלאכותית זו הייתה, לא נהיה לי חם. הקור הפנימי שהוא השאיר בי
כשעזב התפרץ החוצה ומילא את האוויר. גשם החל לרדת. בחוץ שמעתי
את כולם עוד תרים אחריו, קוראים בשמו, מנסים  לברר איפה הוא
גר, אם יש לו מספר טלפון או קרובי משפחה, ורק אני נשארתי
במקומי. יודעת שלא ימצאו אותו. הוא הלך מרצונו. יום אחד אני
אפגוש אותו שוב, אולי במקרה באמצע הרחוב, בלב רמת גן, ואפנה
אליו שאלה אחת ויחידה, איך היה מסוגל להעלם בחוסר אחריות שכזה?
מה הדבר שגרם לו לרצות לברוח מכולנו, להסתתר באיזו פינה שקטה,
ולבדו להנות מהחום והשמחה שבו? ובעצם, למה נטש אותי, שהייתי
זקוקה לו יותר מכולם?

ניסיתי לנחש מה יענה לי;
אולי לא קיבל חזרה את החום שהעניק לכל מי שסבב אותו; אולי
הרגיש מנוכר, כי כולם היו כל כך עסוקים בעצמם ולקחו אותו כמובן
מאליו; אולי מאס בשגרה והלך לחפש הרפתקאות במקומות קסומים,
אולי האשמה היא בי, והצהרת האהבה שלי הבהילה והרחיקה אותו.
אולי פשוט לא אהב  אותי, חשבתי בעצב.

ואולי, רק אולי, ברח לו בגלל שעכשיו כבר אמצע נובמבר...

יום אחד אני אדע....