ישבתי בבית, היום האחרון בבית, היום האחרון של חופשת הרגילה
הארורה הזו. למה ביקשתי אותה בכלל?? חופשת הרגילה הראשונה מאז
שהתאהבתי באופק, ומאז שאיציק עזב.

איציק הוא הסיפור הרע של החיים שלי. אתחיל בזה שהוא היה המפקד
שלי במשך שנה וחצי והייתי מאוהבת בו, ואמשיך בזה שהייתי מאוהבת
בו והוא לא היה מעוניין, ולסיום- הייתי הידידה היחידה שלו
בעולם, שאליה היה שופך בסיומו של כל יום קשה ומייגע את כל
התיסכולים והחלומות השבורים שלו.

לפני שעזב, התחנן שאעזוב איתו. כאילו שזה פשוט לזרוק את הכל
וללכת. בהתחלה הכניע אותי הרגש, בסופו של דבר ההגיון והכבוד
העצמי שלי קמו מתרדמת החורף, וניצחו  את הרגש ההרסני שלי אליו.
סרבתי בכל תוקף, לא הסכמתי אף לא לרגע לחזור בי, למרות שבכמה
ממאה הפעמים ששאל אותי אם התחרטתי, שיקרתי ואמרתי שאולי, רק
כדי שאולי יתנהג קצת כמו בן אדם מתוך הרגשה שאין לו מה להפסיד.
אבל גם זה לא קרה.

המעבר החד הזה בין האהבה שלי לאיציק, לאהבה שלי לעצמי ומאוחר
יותר להתאהבות באופק, קרתה דווקא בתפאורה של נופים ירוקים
ואוויר שצלול כמוהו אין- בצפון הארץ, בשבוע אימון שטח, שינוי
מרענן במיוחד לעומת הפנורמה המדברית שסבבה אותנו בשגרת האימים
שלנו, איי שם בדרום. לתרגיל הזה נסעתי אחרי שבוע איום ונורא
שבו מסיבה זו או אחרת הצלחתי לריב עם כל מי שרק עמד ברדיוס של
לא יותר ממטר ממני. רמזתי לאיציק שההחלטה שלי משנה כיוון,
ושאולי בכל זאת הוא לא יאבד את הבן אדם היחיד ששרד בחברתו כל
כך הרבה, הוא רטן על זה שאני משנה את דעתי כל הזמן, וזרק
בציניות שהוא ישאל אותי בעוד 10 דקות שוב, רק כדי להיות בטוח,
אבל ראיתי שהוא מרוצה, כי אחרת איך אפשר להסביר את העובדה
שבדרך לצפון הזמין אותי לארוחת בוקר מפוארת, ואפילו קנה לי
קופסת סיגריות מיוזמתו, למרות היותו בן אדם מאד מאד קמצן...

באימון עצמו המצב השתנה מקצה לקצה. אימוני שטח, שככל הנראה
הזכירו לו נשכחות מהשירות הסדיר בגדוד 51 של גולני, הפכו אותו
תמיד לאדם אחר, עצבני ומלא מרץ ברמה שאפשר למצוא רק אצל אדם
ששתה 20 כוסות קפה קודם לכן. לא קשה לנחש מי היה האדם שספג את
כל הריקושטים מכל הערה קטנה שאפשר לראותה באור שלילי, ולו
במידה הקטנה ביותר שנזרקה לעברו ממפקד האוגדה. "את אפס, לא
שווה כלום! יש לך מזל שיש לך אותי, כי אף אדם אחר לא היה מקבל
אותך!!!" ואני כרגיל, שותקת ובולעת את דבריו. באותו היום,
בלעתי כנראה קצת יותר מדי, כי כבר רציתי להקיא לו הכל ישר
בפנים.
זה היה השבוע שבו ההיגיון שלי קם לתחייה וקלטתי שאני, החיילת
המצטיינת של היחידה מורידה את ראשי במבוכה לכל תוצאה של חוסר
ביטחון של רס"ן כושל שמייחל רק ליום שבו יראה עוד פלאפל על
הכותפת ואולי אז ימצא את השקט שלו. מה שהופך בסופו של דבר
לחוסר ביטחון שלי.

בערב התרגיל, איציק נסע חזרה לדרום, להוציא את שאר התסכולים
שהצטברו אצלו על הסמב"ץ התורן. אני נשארתי באימון כממלאת מקום
שלו. עשיתי את העבודה מתוך תחושת תסכול וצורך אדיר להוכיח את
היכולות שלי מחדש, במיוחד לעצמי. התוצאות היו כל כך טובות, עד
שהמתאמנים עצמם הגיעו עד לאוהל שלי כדי לשבח אותי, ולו רק על
ההשקעה האדירה. לו רק היו יודעים מאיזה רגש אהבה- שנאה העבודה
הזו מגיעה...

ישבתי באוהל, מרשה לעצמי לנוח, מגיע לי עברתי יום לא קל, אך
הרגשתי מסופקת, ממוצה, בטוחה בעצמי אחרי כל כך הרבה זמן של
האשמות עצמיות בטעויות של אדם אחר. התחלתי לשיר לעצמי. עצמתי
את עיני ושרתי את "it must have been love", כשהקול הנפלא שלי
נחנק באכזריות ע"י הדמעות שעמדו לי פתאום בגרון, והופך פתאום
ליבבה של חיה פצועה. ידעתי שאם אעזוב איתו, זה יהיה ההרס שלי.
אני מאוהבת בגבר שמאד אוהב אותי כשזה מגיע לאינטרס האישי שלו.
אבל הוא לעולם לא יאהב אותי, חשבתי לעצמי ברחמים עצמיים מתוך
דמעות ולהפתעתי גם הקלה מסויימת, ועצמתי את עיני.

אני לא בטוחה כמה זמן ישנתי, אבל כשפקחתי את עיני ראיתי את
אופק נכנס עם אחד המג"דים ומתיישב במן עייפות כבדה באוהל,
מולי. אופק, קצין בדרגת אלוף משנה, בשנות הארבעים לחייו, אבל
עדיין גבר מרשים ומטופח, אולי יותר מדי. איציק תמיד היה לועג
לו איך גבר בגילו מסתובב עם שיער משוח בג'ל בחזה נפוח ומשקפי
שמש שרק מי שמרוויח כמו אופק יכול להרשות לעצמו לרכוש. עד
לאותו היום, ממש לא חיבבתי את אופק, התמלאתי זעם בכל פעם
שראיתי אותו מסתובב כמו טווס, חשבתי אותו לשחצן, גאוותן, שבטוח
שכל מי שסביבו פשוט נולד כדי לשרת אותו. הייתי מסרבת בכוונה
לפקודות שלו, רק כדי שיתרגז, אבל הוא אף פעם לא אמר לי מילה.

ניסיתי להתעלם ממנו, ועצמתי את עיני שוב. כמעט שנרדמתי, אלא
ששמעתי את קולו של אופק אומר "אתה רואה את הבחורה הזו? היא נכס
לצה"ל, מדהימה, עוד לא ראיתי חיילת כמוהה בכל 30 שנותיי
בצבא..." פקחתי את עיניי, והוא חייך אליי. חייכתי חזרה, אף פעם
לא ראיתי אותו מחייך, בעצם, אף פעם לא ראיתי אותו באמת, פשוט
כפי שהוא. המג"ד חייך אליינו ויצא מהאוהל. אופק בא והתיישב
ליידי, מנגב את שרידי הדמעות מתחת לעיני, שם יד חמה ואוהבת על
כתפי.

"אני עוקב אחרייך" אמר "כבר שנה אני רואה מה שאת עוברת, זה לא
מגיע לך, לא לבחורה מדהימה שכמוך..." הבטתי לתוך עיניו, שנצצו
והיו נראות לי עמוקות וכחולות, והזכירו לי את מפרץ חיפה באור
הראשון של הבוקר. באותו הרגע התאהבתי בו. לא כמו שאשה מתאהבת
בגבר, אלא כמו שמתאהבים בבן אדם.

מאז עברו ארבעה חודשים. איציק עזב, למרות שהוא לא מביע כוונה
לצאת לי מהחיים. הוא מעיר אותי מדי בוקר, מודיע לי שאני חסרה
לו, ושזה לא מאוחר עדיין לשנות את דעתי. כואב לי עליו בסך הכל,
אני יודעת שאין לו אף אחד אחר מלבדי, וזו הסיבה היחידה שאני
עונה לשיחות שלו, כי הרי כואב לי גם עליי, חלק ממני עזב איתו,
את הביטחון  העצמי שלי, שלקח לי שנים של עבודה עצמית לגבש,
ונהרס בשיטתיות, לא נותר לי אלא לבנות מחדש.

עם אופק אני דואגת להיות בקשר מדי יום, גם כשהוא נעדר, הוא
תמיד מתקשר לשאול איך אני מחזיקה מעמד, כשאני עצובה, הוא שם
בשבילי, רק שלום ממנו בתחילת כל יום יכול לשפר את ההרגשה שלי
למשך כל השבוע.

אפילו עכשיו, כשאני יושבת פה בבית המחניק עד אימים, אני חושבת
עליו, רק כדי לעבור את הלילה, המלאך השומר שלי, שישן עכשיו
בביתו, עם אישתו ושלושת ילדיו, ואני יודעת שהוא שומר עליי בשתי
העיניים היפות שלו אפילו כשהוא ישן, אפילו מהמקום בו הוא נמצא.
אם רק ידע כמה אני הייתי רוצה לשמור עליו לפעמים...