אתמול רצחתי חתול.
תמיד חשבתי שגיל 24 זה גיל מצויין להתחיל לרצוח.ניסתי למצוא
כתמי דם על גלגלי הסוזוקי שלי אך ללא הצלחה מרובה.אפילו אין לי
אליבי , לא הייתי שיכור או מסטול או עייף , לא איבדתי שליטה על
ההגה , פשוט ככה , רוע טהור.
הבן זונה פשוט עמד שם על הכביש מביט בי במבט של אתה חרא של
בן-אדם ואתה יודע את זה , מבט של המורה לערבית , מבט של החברה
לשעבר שלי, ואני, כמו שרק חרא של בן-אדם יכול לעשות עליתי עליו
בקור רוח עם המנוע 1600 שלי. אני אפילו לא מתחרט , חוץ
מלפעמים.
אני יכול לדמיין את הכותרת במוסף ביום שישי , " סגן ליאור (
השם המלא שמור במערכת ) פעם קצין מצטיין בגדוד שיריון והיום
רוצח מספר על אינתיפאדת אל-אקצה שלו".
קשה לי למקם בזמן את היום בו נהייתי חרא של בן-אדם , אולי היום
בו הבנתי שאני במלחמה ההיא הפסדתי, אולי לא.
אני זוכר שהקפיצו אותי בראש השנה לירות פגזים על רמאללה , אני
זוכר שלא רציתי לצאת משם חי , רציתי שהרמטכ"ל ילחץ לאבא שלי
ת'יד ויספר לו שהייתי גיבור. אני זוכר שהשתחררתי , מאז כבר הכל
נהייה מעורפל ,עישנתי , שתיתי, בגדתי בחברה שלי ,לא התקשרתי
לאמא חודש , עישנתי עוד קצת , רצחתי.
את הרצח הראשון שלי ביצעתי ברחוב המקביל לשלי , עברתי שם היום
אחר הצהריים , הגופה עדיין היתה שם , מוטלת על הכביש , משוסעת
, התקרבתי קצת , ניסתי להביט למה שפעם היו עייניו של הבן-זונה
ושוב אותו מבט מזלזל , אותו מבט שמסתכל עלי כל בוקר  בחצי
עיינים ישנות מהמראה , אתה חרא של בן-אדם ,אתה יודע את זה.
באמת שאני יודע אבל לאף חתול אין זכות להגיד לי את זה ובכלל
שיצדיע לפני שהוא פותח ת'פה המלוכלך שלו , איפה הוא היה שטנקים
נכנסו לבית-ג'אלה אה? הופה פתאום הוא לא כזה
חכמולוג....כוסאמק.
יומיים , שבוע ,חודשיים. רק שרון הביא שלום , מפלס הכנרת עלה
ואיתו מדד הדאו ג'ונס , מישהו בעייריה החליט לעשות ג'סטה ופינה
את הנבלה מהרחוב המקביל.
אני כבר לא מרגיש שאני חרא של בן-אדם , בעצם , אני כבר לא
מרגיש בכלל.
אם אני קם בבוקר על רגל שמאל אני משתעשע ברעיון לרצוח כל חתול
שמדבר אלי בלי כומתה על הראש , בדרך כלל אני חוזר בי , חוץ
מלפעמים.