אני אוהב לחיות חיים ללא קביעות.
לא להישאר במקום אחד, להיות דינמי, לנוע, לחוות.  
כנראה בגלל זה פיתחתי את החיבה הרבה לנתב"ג.
הייתי מדי חודש מזמין טיסה. לאיזה יעד שרציתי. הייתי מגיע
לשדה, והייתי נהיה מאושר.
הריח, התחושה, ההרגשה של תכף ואתה לא כאן, העבירה בי כל פעם
מחדש את אותו הרטט שגרם לי להרגיש מאושר. נהניתי לטבוע בחיוכי
הפקידות כאשר איחלו לי טיסה נעימה. ניסתי להימנע מלדבר,
מלעשות משהו שיפגע ברגעים המיוחדים הללו. הייתי נהנה מהעלייה
למטוס, מהחזקת הכרטיס שעליו
מוטבע באותיות זרות את שם המדינה אליה אני נוסע. הייתי עולה
לטיסה, ומשם, שוקע רק בתוך עצמי.

הייתי נעצר כדי לחוש ולחוות כל דבר קטן. את הריחות של המזון
המעובד ממטבחי המטוס, את תחושת המטליות הלחות על עורי, את ריח
הבושם המוכר שנדף ממטפחת הצוואר של הדיילת ומההרגשה האחרת שלי,
כאשר המטוס מגיע לשלושים וחמישה אלף רגל. כי אז אני יודע, שאף
אחד לא יכול להכריח אותי לרדת למטה, עד שהמטוס ינחת.
המטוס נוחת. תחושת האושר האווירי מתחלפת בתחושה טובה אחרת.
התחושה הזרה, הלא מוכרת, החו"לית. התחושה שמלווה אותי ליומיים,
ממלאת אותי בתקווה, ואז אני יודע שאני מתקרב לאושר עוד יותר
גדול. את אותו אושר אני חש, כאשר אני עולה במדרגות הנעות של
נמל התעופה ומתקרב לעברו.
הגוף הלבן הגדול, בעל האשנבים הקטנים עומד מולי, ושוב רטט
האושר מציף אותי.
יש לי עוד שאריות מהתחושה, כאשר אני מגיע לנתב"ג. כאשר אני
מתקרב, אל אולם קבלת הנוסעים, ורואה משפחות מחכות ומצפות
ליקיריהם. ואז, בעוד אני עוטה על פני ארשת התעלמות מוחלטת, אני
עובר באולם קבלת הנוסעים. אין אף אחד שיפריע לי באותן שמונה
עשרה וחצי השניות הללו. אני צועד לבדי, אין איש שעומד בדרכי,
אין גם איש שיחכה לי שם, שירוץ אלי, שיחבק, ושיגיד לי שהוא
התגעגע.


כל רגעי האושר שלי מתנפצים, כאשר אני מבין את הבדידות הזאתי.
כי כל רגעי האושר המזויפים שלי, לא שווים לגעגועו של אדם אלי.