כשהייתי בן 7 נסענו שבת אחת לטיול. כשאתה בן 7 הדברים מאוד
ברורים. בבוסניה יש מלחמה, רבין הוא ראש ממשלה, שואה זה דבר
רחוק, סאדם חוסיין רע ובימי שבת יוצאים לטייל עם המשפחה. באותה
שבת נסענו לראות שלולית בנתניה. אמא שלי אמרה שיש בנתניה
שלולית גדולה ויפה וכדאי ליסוע לראות אותה כי עוד מעט יגמר
החורף, ולא תהיה שלולית. אז נסענו. כשאתה בן 7 שלוליות זה לא
צחוק, במיוחד לא אם הן גדולות והן בנתניה. ליד השלולית היו כל
מיני ציפורים ואני חשבתי שהן בטח בנות- דודות של הציפורים
מהטלוויזיה שכל הזמן מכוסות זפת. כשחזרנו הביתה חשבתי שמעניין
מה סאדם חוסיין חשב כשהוא היה בן 7 ואולי גם אותו לקחו לראות
שלוליות, אבל בטח לא בנתניה. ואז שאלתי את אמא שלי אם כבר בגיל
7 סאדם חוסיין ידע שהוא רוצה לכבוש את העולם ואמא שלי אמרה שלא
כי אז הוא היה סתם ילד ורק כשהוא נהיה מבוגר הוא נהיה רע. אח"כ
חשבתי שהשאלה שלי הייתה טיפשית כי כשסאדם חוסיין היה בן 7 לא
היה לו שפם ורק כשהוא נהיה מבוגר גדל לו שפם והוא נהיה רע, כמו
האיש המפחיד מיום השואה שכל הזמן צועק ועושה שלום עקום כזה.
ואז חשבתי שאם רק סאדם חוסיין יסכים להוריד את השפם אז יהיה
שלום ונוכל ליסוע בימי שבת לראות שלוליות בבגדד.
כשהייתי בן 10 נסענו יום אחד בבוקר לעין-הוד. זה מין כפר כזה
של אומנים. אין שם אף אחד עם שפם. בערב נסענו לדודים, אני
נשארתי שם וההורים שלי נסעו להפגנה של השמאל. הם חזרו מאוחר
בלילה ובלי רבין. להלוויה שלו באו הרבה אנשים ערבים. סאדם
חוסיין לא בא כי הוא רע ויש לו שפם.
כשהייתי בן 16 וחצי היה יום שבת שלא נסענו לטיול כי היה צריך
להתכונן. בלילה נסעתי לשואה. נורא פחדתי מהמסע הזה אבל בסוף
הוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי. הכרתי אנשים שאני אוהב, התבגרתי
ונדמה לי שהשארתי את עצמי שם וחזרתי עם עצמי אחר.
עכשיו אני בן 17 והכל השתנה. המלחמה בבוסניה עברה אלינו, רבין
איננו, השואה כבר לא כל-כך רחוקה, כבר לא הולכים לטייל ביום
שבת ואפילו השלולית בנתניה כבר איננה. רק סאדם חוסיים עדיין
רע.