לא ממש מה שרציתי. באמת שלא, חיי הם שונים, לא עצובים, שמחים,
מלאים אופטימיות, עברתי קשיים בחיי אך עברתי הלאה, אל עבר הקשת
בענן. אך לדבאוני גיליתי אמת נוראית כל כך, הגשם אשר יצר את
הקשת בענן בא ממני, מדמעותיי ומעצבי וקשתי היפה, מעוז שמחתי
ואהבתי לא תתקיים ללא דמעותיי.
כשהתחלתי לכתוב חשבתי שאצליח לכתוב על הדרך היפה שבה אני רואה
את העולם, העולם היפה והמדהים שלנו, העולם שאותו אני אוהב כל
כך, אבל מסתבר שההפרש בין מוחי לבין מקלדתי גדול הוא ונראה
שמקלדתי על פרוזאק היא כי אף טיפת שמחה ממנה לא נבעה, רק
הרהורים, חזרה על מילים. למה? האם הכתיבה הוציאה ממני דבר מה
אשר חבוי היה? או שמה הכתיבה מוציאה חלק באישיותי אשר ממנו כה
פחדתי? בקריאה האינסופית של כתביי, מנסה להבין, איך ולמה ככה
אני. מנסה לשכתב את הקטע בצורה שמחה, לכתוב את הרעיון המקורי
שלפני תחילת הכתיבה אך תמיד כוח נסתר בי שולט, אל עבר העצב
אותי מנווט ואולי יום אחד יתגלה או יעלם אבל בכל מקרה בעצמי
אני לא שולט.

מוזר איך שאני מקבל את עובדה זאת בשלווה, כמו מבין אני שכך זה
תמיד היה, לא ייתכן, השליטה תמיד הייתה לי חשובה, יש בי צורך
עז לשלוט בעולם, שיפעל לפי דרכיי, הלאה בני-האדם זהו זמן
העכבר.
מתי ויתרתי, מתי הבנתי שדי, מתי את עקרונותיי הישנים לסל
המחזור זרקתי וחסל? איך ייתכן שכל שנה שונה ואין קביעות או
תבנית רגילה, השנואים עליי הם תלבושותיי למחרת, וגעגועיי לאחר.
רעיונותיי כאן פשוטים ולכן בעיניי בזויים אבל אני מרגיש שיש
צורך עז לכתוב אותם, בכל מקרה עוד שנה אוהב אותם, כנראה, אני
ממש מקווה.

את הרעיון המרכז איבדתי מזמן, אני כותב לפי הרוח שבמפרש,
הניווט לא תמיד נכון, ואם יש שיר נחמד ברדיו תוסט דעתי ואפנה
לעולם הסירנות, אך תמיד מצליח אני להשתחרר, לחזור למסע, לעבר
הקשת בענן, אשר רק אני מסוגל לטוותה. העצב הוא הדלק של חיי
במסע לעולם פחות מזוהם.