אחרי יום כמו היום ההתלבטות היחידה שעדיין שטה במוחי הייתה
ההרגשה המוזרה שהבית שלי הוא יותר בית קברות מהבית קברות שבו
קבורים אנשים מתים.
פתאום נזכרתי ביום שרציתי להיות נורמלית. זה לא היה כזה מזמן
אבל ניראה כמו לפני המון זמן, כי כל כך הרבה קרה מאז.
פתאום הבנתי- גם כשניסיתי להיות נורמלית הייתי נורמלית רק
בחברה שבה הייתי שבה האנשים אטומים ומקובעים לנורמות לעליהן
סיפרו להם האבות שלהם לפני השינה. אם הייתי מגיעה למקום אחר
האנשים שאני חיה איתם כאן היו נחשבים שמה "ווירד" ממש כמו שאני
כאן.
צמרמורת מוזרה עברה בי פתאום.  לא ידעתי אם להרגיש לבד או לא.

"קארין!" שמעתי קריאה פתאום.  יצאתי באיטיות מהחדר ופניתי לעבר
הסלון. הוא עמד שם.
"הגיע לך צו גיוס." הוא אמר באדישות. הבטתי בו בשלווה ולא
אמרתי דבר. "אולי תתחילי לחשוב לאן את רוצה להתגייס?"  הוא אמר
והתחיל להתקרב אליי.
"אני לא מתגייסת." אמרתי לו בשקט.
"מה?" הוא שאל מופתע. הייתה לו מין הבעה של גועל נפש על פניו
כששמע את מה שאמרתי.
"זה נוגד את העקרונות שלי, אני לא יכולה ללכת ולהרוג
אנשים".הסברתי לו.
"את לא תהרגי אנשים, את יכולה גם לשרת במקום שאפילו לא יהיה
מסביבך נשק."
" אם אני אשרת בצבא אני אהרוג אנשים כי זה מה שהצבא עושה. מי
שמשרת בצבא לוקח בזה חלק, גם אם לא חלק פעיל." אמרתי מסרבת
להתרגש מזה שהוא רק הולך ומתעצבן עלי יותר ויותר כל רגע.
"כולם משרתים את המדינה- זה מה שצריך לעשות". הוא אמר.
"אני יכולה לשרת את המדינה בעוד המון דרכים. אני מכונה לעשות
שירות לאומי על כל יום שאני לא משרתת אבל אני לא אגע בנשק."
"לא! אני לא מוכן לזה!"
"אני לא בדיוק שואלת אותך," אמרתי "אני אתרום למדינה בדרך
הפרטית שלי שהיא לא פחות טובה משלך."
"לא!" הוא אמר שוב, הפעם יותר חזק. "הבת שלי לא תהיה משתמטת."
"תיקרא לזה איך שאתה רוצה." אמרתי.
"את לא תהיי הבת שלי." הוא אמר ונעץ בי מבט נוקב אבל מעט
מפוחד.
" שאני אבין, זה אמור להיות איום?"  אני יודעת שזה אכזרי אבל
זה לא היה פייר להטיל עלי את כל זה  בלי להיות מוכן להקשיב לי
בעיקר כשבאותו הרגע הוא התקרב אלי, נעץ בי את מבטו המפוחד
והביא לי סטירה ואז התרחק ממני במהירות.
כשחזרתי והבטתי בו הוא ניראה אפילו יותר לחוץ מקודם. שתקתי
שניה ואז אמרתי: "איזה פחדן אתה. אין לך מה לענות לי אז אתה
מכה אותי במקום. זה יותר קל ,נכון?"
הוא המשיך להביט בי באותו מבט עוד כמה שניות ואז הלך. חייכתי
לעצמי, אני יותר חזקה ממנו.
מאוחר יותר (כנראה אחרי שהוא החליף איתה כמה מילים) היא באה
אליי והביטה בי במבט עצבני שמתיימר להיות עדין ומבין.
"קארין!" היא אמרה והתקרבה אליי עם מבט חשוד. "מה פתאום את לא
רוצה להתגייס?"
"אני יכולה לתרום בדרך שלי, בלי רובים, בלי אלימות."
"אבל... אבל..." היא התחילה להגיד אבל קטעה את עצמה לשניה של
מחשבה. "אבל זה מה שכולם עושים."
"למה את חושבת שאין דרכים אחרות?"
"כדאי לך! הרבה מקומות לא ירצו להעסיק אותך כי לא שרתת בצבא."
"אז הם טיפשים!" אמרתי מביטה בה במבט רגוע. עצבן אותי איך שהיא
מנסה להראות מתוקה אפילו שהיא מתה לחנוק אותי.
"אוף, להכל יש לך תשובה! את כזאת עקשנית!" הוא התפרצה פתאום.
ניראה שנגמרה לה הסבלנות בשבילי להיום.  גיחכתי לעצמי. היא לא
אמרה עוד כלום ורק הביטה בי במבט מיואש ומאוכזב. בסוף היא קמה
והלכה. אני נשארתי לבד. נשאר איתי רק הקול הזה מבפנים. זה
שתמיד הציף אותי כשנשארתי לבד, זה שניחם אותי כשהייתי עצובה,
זה ששמר עלי כשרציתי למות. הוא ליטף אותי ואמר לי: "אם יש לך
את הדעות שלך ואת מאמינה בהם אז יש לך אוצר אמיתי, את לא צריכה
לשכנע אף אחד שאת צודקת."
"אתה צודק", אמרתי לו. ברגע זה הוא נעלם.
פתאום היא עברה. היא הביטה בי במבט מופתע (מזויף כמובן) ואמרה:
"מה את עוד פה?"
"כן", אמרתי, "ותהרגי אותי אני לא יודעת למה."
אז אם משהו מחפש את קארין- תגידו שאני שם למעלה, יותר גבוה
מהעננים.

פרק מתוך הספר שלי "השראה של רגע הבריאה"