כל הארגזים היו מוכנים ועכשיו נשאר רק להעמיס אותם על האוטו
ולנסוע.
הרהיטים יגיעו אחרינו, זה כל מה שידעתי.
אמא קראה לי לבוא לעזור לה ולאבא להעמיס את הארגזים ואני לא
יכולתי לזוז. עמדתי בחדר שלי, מביטה בחלון ולא מצליחה להפנים
את המחשבה שהכל נגמר ושאנחנו עוזבים.
דניאלה באה להיפרד ממני לפני שעה עם מור וליאת ואני רק השתדלתי
לא לבכות. עומר לא בא איתן. קיוויתי שיבוא לפני שניסע כי ידעתי
שאני לא יכולה לנסוע בלי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי שהוא גם
האהבה הראשונה והיחידה שלי.
אחרי זמן קצר אמא פתחה את דלת חדרי, דבר שהבהיל אותי מאוד,
וקראה לי לבוא. "אנחנו נוסעים" הכריזה בהתרגשות, מנסה לא
להראות אותה יותר מידי כי ידעה שקשה לי. היא לא ממש הצליחה.
"הכל ארוז?" שאלתי, מנסה לעכב את הבלתי נמנע. "הכל מוכן" אמא
השיבה בקול חסר סבלנות. הכל מוכן חוץ ממני.
פתאום שמענו דפיקה חלשה בדלת. הלכתי מהר לראות מי זה, מנסה
לרסן את ההליכה שלי שלא תהפוך לריצה. הוא עמד שם עם חצי חיוך,
חמוד כמו תמיד וטיפה יותר, חושב לרגע מה להגיד ובסוף מגמגם
שלום קטן.
הדמעות חנקו את גרוני ומנעו ממני לדבר. אמא הלכה לאוטו ואבא
יצא בעקבותיה. אנחנו נשארנו לעמוד בלי לזוז ובלי לומר מילה. רק
הבטנו אחד בשני, כל אחד מחכה שהאחר יגיד משהו ראשון.
אחרי רבע שעה בערך (אני לא יודעת בדיוק כי באותו הרגע הזמן
פשוט לא זז) אבא ציפצף לי מהאוטו, דבר שהוציא אותנו ממצב
ההיפנוט שהיינו בו.
"אני כבר באה", עניתי לצפירה הגסה שלו. עומר חיבק אותי ואני
נמסתי בין זרועותיו. "אני אכתוב לך... ואני אתקשר" הוא לחש לי
באוזן. שמעתי את הדמעות בקולו והרגשתי את הדמעות מתחילות למלא
לי את העיניים.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי והלך. התחלתי ללכת לכיוון האוטו,
מנגבת מפני את הדמעות ומנסה שלא להתפרק. זהו, האוטו מותנע
ואפשר לנסוע כי כולנו בו.
אחרי שמונה שעות נסיעה הגענו והתחלנו להוריד את הארגזים ולפרוק
אותם. שעה ורבע אחרינו הגיעו הרהיטים ואמא סידרה הכל במקום.
לקחתי את הארגזים שלי לחדר החדש והנחתי אותם על הריצפה. הייתה
לי הרגשה איומה ששכחתי משהואז פתחתי את כל הארגזים וראיתי שהכל
שם, אבל ההרגשה נותרה בעינה. נכנסתי לשירותים והבטתי במראה
החדשה ופתאום הבנתי שהלב שלי נשאר שם.

עומר הפסיק להת קשר אחרי כמה פעמים ואני הכרתי אנשים חדשים,
גדלתי והתבגרתי. ככל שהזמן עבר התחלתי לפתח לב חדש- קטן יותר,
חלש יותר אבל גם קצת עובד.
ידעתי שאף אחד לא יגרום לי לשכוח יותר את הלב שלי... ואז עומר
התקשר, סתם כדי לשאול מה נשמע. דיברנו קצת, צחקנו קצת ולאחר
שנגמרה השיחה הרגשתי שוב שמשהו חסר לי.
מאז כבר הרבה אנשים אמרו לי שאין לי לב אבל אני בטוחה שלאף אחד
מהם אין מושג עד כמה זה נכון.