היום קרה לי דבר מוזר, באה אליי ילדה, וביקשה ממני שאשחרר
אותה. ממש כאילו היא ציפור שכלואה בתוך כלוב, ומבקשת ממני
לעשות את הצעד הזה לעברה, ולפתוח לה את הדלת. היא אמרה שאני
היחיד שיכול לשחרר אותה, ואני התבלבלתי.

בהתחלה זה היה קשה, חשבתי לעצמי שציפור כזו יפה, אולי עדיף
שתשאר בתוך הכלוב, כי מי יודע מה יקרה לה שם בחוץ. אולי קצת
התרגלתי לראות אותה בכלוב שלי, וקינאתי קצת לחשוב שתגיע לכלוב
של מישהו אחר.

אבל שחררתי אותה. היא הסתכלה בי בעיניים הגדולות והתמימות שלה
בעצב, קצת ערמומיות והרבה השלמה עם המצב, וביקשה ממני שוב ושוב
שכשאני עושה את זה, אני צריך להסתכל עליה, ישר בעיניים, כדי
שאני והיא נדע שזה קורה, וזה אמיתי, שהיא באמת ממשיכה הלאה,
ועוד מקבלת את האישור הזה ממני.

ניסיתי שלוש פעמים, ובשלושתם לא הצלחתי להסתכל עליה בכלל.
הסתתי את המבט שלי, והבהרתי לה שזה שאני משחרר אותה, לא אומר
שאני רוצה שהיא תעוף, ובטח לא רחוק ממני. אני יודע שהיא ידעה
את זה בכל מקרה.

בערב, כשחשבתי קצת על מה שקרה, זמן לא רב אחרי שאמרה לי תודה
והתעופפה לה, התחלתי להרגיש כאב בטן קל של געגוע, וקצת בדידות.
הבנתי שהכלוב הזה הולך להיות ריק, שהילדה הזו, לא מתכוונת
לחזור, הרי היא עצמה ביקשה להשתחרר.

אני מסתכל קצת אחורה, ואני יודע שהיא נשארה שם עד היום משום
שאהבה אותי. ואני לא יודע איך היא עשתה את זה, אבל היא הייתה
לצידי, אהבה אותי והכירה אותי יותר מכולם, בלי מילים. ואני? זה
באמת לא משנה אם אהבתי אותה, או הייתי לצידה, כי הערכתי אותה.
הערכתי אותה מספיק כדי לשחרר אותה ולתת לה לעוף, אולי בדיוק
כמו שהיה צריך להיות מההתחלה...

אני לא באמת יודע איך לסיים את הסיפור הזה, כי זה בעצם סיפור
שלם על סוף של משהו, אז אני פשוט אגיד שהילדה ההיא לא באמת
הייתה בשבילי סתם ציפור בתוך כלוב, כמו שהיא חשבה.