ישבנו כולנו בסלון. הסלון היה קטן מדי בשביל כולנו. הצטופפנו
ואז שלומית התחילה לדבר. "בזמן האחרון אנחנו לא מסתדרים אנחנו
עוברים על כל מה שסמנו לנו כאבן דרך . . ." ידעתי כבר מה היא
הולכת להגיד שאנחנו חושבים יותר מדי על עצמנו ואנחנו לא רואים
את טובת הקבוצה בלה בלה בלה . . .
חיכיתי שהיא תגמור לדבר ואז היתה שתיקה עד שהמדריכה התחילה
בנאום משלה בסגנון של מה אתם חושבים שצריך לעשות ?, כאילו שכל
החלטה שלנו היא צריכה לקבל. גם כן המדריכה הזו בסוף אם הדיון
יתחיל להגיע לכיוון לא רצוי מבחינתה, היא תתחיל בנאום ארוך עד
כמה היא יודעת ואנחנו צריכים ללמוד ממנה ושהיא נמצאת בנקודת
תצפית גבוהה מאיתנו ולכן היא רואה יותר רחוק. לפעמים אני חושב
שנמאס לי מהשטויות האלה, כל הזמן לדבר ,להקשיב, לבכות ,לנסות
להסביר, לספוג את הלינץ מכולם, למה לעזאזל ?.
ואז שוב דני התחיל לפרט את הישגב בהדרכה וכך גם כל אחד עד
שהיגע תורי.
שתקתי קצת, חיפשתי דרך להגיד את זה בצורה הגיונית או שקולה אבל
זה יצא ככה.
" אני לא רוצה לדבר על הקן או על המשימה או על הקבוצה. אני
רוצה לדבר על עצמי. זה יפה מאוד שאנחנו מנסים להציל פה את
העולם וחיים חיי קהילה ותורמים ומנסים לצור עולם יותר טוב. אבל
תראו אותנו, חולגנים, חיים בזוהמה הזו אוכלים לחם עם מרגרינה
רבים כל הזמן. שוכחים את עצמנו בתור אנשים. מאבדים את עצמנו
בשביל כולם. אז מה הטעם בכל ההדרכה והבולשיט. אני לא מרגיש
ראוי להדריך במצב הזה אנחנו לא מתקשרים אחד עם השני והולכים
לקן ומדברים על יחסים בין אישיים, אנחנו חיים בזוהמה ודואגים
להטיף מוסר על נקיון, אנחנו מדברים על שיתוף וכולנו יודעים שכל
אחד עושה מה בזין שלו ומביא הכל מהבית מהדודה ומהסבתא. אני
שבור מנטלית אני כבר לא מבין מה אנחנו עושים פה."
"אז מה אתה מנסה לומר שאנחנו צריכים להתפרק ולוותר על כל מה
שעשינו עד עכשיו" אמר דני. "אני מתכוון לילדים שנתנו להם מקום
להגיע אליו במקום להזרק לרחוב. לטיולים שארגנו כל הדברים האלה
הם חשובים ואל לנו לשכוח זאת. אנחנו בני אדם ואנחנו מנסים
למצוא את הדרך שלנו לחיות חיי שיתוף ליצור אלטרנטיבה לעשות
דברים שלא הרבה לפנינו ניסו. אז אנחנו טועים לפעמים מותר, לא
?"
חשבתי קצת לרגע, הוא שכנע אותי קצת. אז חשבתי נכון היום נחליט
שאסור להביא כסף מהבית ושצריך לשתף יותר אנשים מהגרעין ברגשות
שלנו. ובשביל שנרגיש טוב עם עצמנו נחליט ללמוד על דרכי כלכלה
של קבוצות, בשביל שנדע איך להתמודד כלכלית עם מצבנו. כן כמו
שחששתי בסרט הזה כבר היינו. ואכן כך היה.
שוב נתכנסנו בסלון והפעם החלטתי לפתוח שוב את הנושא "לפני
שבועיים פתחתי לפנכם את הרגשתי כאן במליאה. כולנו דברנו והגענו
למסכנות אם נסתכל בפרוטוכול זאת הפעם השלישית שאנחנו מגיעים אל
אותם מסכנות ולא מקיימים אותם ואני מסופק אם המסקננות האלו היו
משפרים את איכות חיינו. הרי באו נחשוב למה אנחנו מביאים כסף
מהבית ואל תממו."
"בשביל שלפעמים אני אוכל לראות סרט עם חברה שלי" אמר מתן
"בשביל שאם אני נתקע בקן עד מאוחר אז יהיה לי כסף לקנות אוכל"
אמר רוני.
"או קיי זאת אומרת שאנחנו לא מוכנים להסתפק במועט. יש לנו את
האפשרות לחיות חיי צניעות ולקיים את כל העקרונות היפים שאנחנו
אוהבים לדבר עליהם. אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על ההנאות
הקטנות שלנו וכך גם אני. אנחנו פה כבר שמונה חודשים. הקמתי קן,
הדרכתי בכנסים, ארגנתי טיולים אין ספק שעשיתי דברים גדולים או
חשובים אבל הרגשתי רע עם עצמי, הרגשתי ששכחתי שאני קיים שאני
הולך לאיבוד בכל הערכים המשימה והגרעין. אני עדיין מחפש את
עצמי בכל הסיפור הזה. . . היתה חוויה להיות אתכם אבל במצב כרגע
אני צריך לחשוב על עצמי אני לא מבקש שתבינו אותי רק שתניחו
לי.
עוד שעתיים אבא שלי יבוא לקחת אותי ואת הדברים שלי. אני עוזב
היום."
זו לא פעם הראשונה שמשהו עוזב את הגרעין, אבל כל פעם שזה קרה
כולם נפלו להלם כאילו משהו מת. היו מדברים עליו שבוע ואז
שוכחים או מלכלכים עליו אחרי שעזב. אבל אותי זה כבר לא עניין
רציתי לחיות ולהנות לא להציל את העולם. כן אני יודע שאני נשמע
אגואיסט אבל כבר לא אכפת לי.
נכתב באביב 2001
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.