לספטמבר הזה יש ריח אחר.

נרדמתי באוטובוס. עצמתי עייניים והצללים עדיין חלפו על פני
בשחור צהבהב. יום ארוך, ארוך מדי, שאפילו עוד לא ממש התחיל, גם
הוא חלף על פני. והשמש של שעה חמש בזוית של ארבעים מעלות
לקרקע, מפזרת אור כתום צהוב על החצי חלומות שלי. חצי מציאות.
לא בטוחה איפה אני בעצם, גיאוגרפית, מנטלית. נתנו לי זהות חדשה
בירוק כהה. אני בחרתי בזהות של כתום בין-ערביים.
בבסיס היתה שקיעה, והיתה רוח, והאקליפטוסים הפיצו ריח משכר,
בושם של סתיו. הסנפתי את האויר ואת האבק. בשבילי, זה לא היה
בסיס. זאת היתה חוויה אחרת, זאת היתה פיסה מעומעמת מהילדות
הרחוקה שחלפה גם היא על פניי. רציתי לעצום את עיני ולפקוח אותן
בו זמנית. רציתי להיות פה עכשיו, כאשר ה"פה" שלי היה בעצם
"שם". הייתי אני בקליפה אחרת, ואלה היו החיים החדשים שלי במימד
אחר.
והבוקר היה בעצם עדיין לילה. הלילה נראה תלוש מהכל, שוב עם
חלומות שעדיין לא הספקתי לשכוח אבל גם לא ממש טרחתי לזכור.
ולידי בנות זרות. הרבה בנות. והרבה זרות. והתחלות חדשות.
ופתאום, לשם שינוי, אני ישנה בלילות ולא בימים. ופתאום יש כל
כך הרבה אנשים ואני מרגישה נורא לבד, לרגע אחד, בוכה לתוך הלחם
היבש של חדר האוכל. געגועים ויאוש מהולים בתקווה ובריח של
בוקר, ורק הזריחה העגולה מזכירה לי שיש לי עדיין את עצמי.
והרגליים קצת כואבות, והלב קצת מחלים. זאת תקופה אחרת עכשיו,
אני משננת. הבית רחוק, כל כך רחוק עכשיו, והעבר מעולם לא היה
כל כך מאחורי.  עתיד חדש מבצבץ בין שמיכות אכולות חרקים, בין
יריעות בד שחוקות. אל תתני לעצמך להשחק גם. זה לא אבק בשבילך,
זה חול, כמו בים, כמו במדבר.
ופתאום גשם.
גשם יורד.
גשם ראשון. מתערבב עם המון חול והכל ביחד בלילה ריחנית שצועקת
"עכשיו". עכשיו אני כאן. האמת משילה את קליפותיה, הגשם שוטף את
מנגנוני ההגנה. תירטבי קצת, אל תכסי. אני לא מפחדת עכשיו. זה
לא לבד כמו שזה נראה. והגשם נחלש ונגמר. מישהי לידי אומרת לי
שהדבר שהיא הכי אוהבת בגשם הוא...."הריח", אני משלימה. נכון,
חיוך. גם אני.
גם אני.