ליליפליי עפה בין העננים, שקועה במחשבות שלה.
למען האמת,לא היה לה הרבה מה לעשות בכמה מאות השנים האחרונות
חוץ מלעוף ולחשוב, לעוף ולחשוב, ומדי פעם לישון על איזה ענן
שנראה היה לה מסביר פנים. עפ"י הנבואה העתיקה היא אמורה לפגוש
אותו במהלך שלושת  הימים הקרובים. ליליפליי הייתה אשת הפרפר
האחרונה מסוגה.
את איש הפרפר האחרון ראתה לפני 468 שנה במדוייק. הוא נפטר מחץ
טועה של איזה בן אנוש  שקרא לעצמו צייד ולוחם.  מאז ליליפליי
כבר ידעה שהיא תישן רק על עננים. האמת שהכל הלך לפי התכנון
המקורי. הנבואה התגשמה והוא באמת נפטר ממה שקרוי היה בנבואה
"טמטום של בן אנוש עם איי-קיו נמוך במיוחד".
אבל היא התגעגעה אליו מאוד. בכלל, היא הרגישה די בודדה. היא
התגעגעה לחבריה שכבר מזמן אינם ואל חדי הקרן, שתמיד היו חברים
טובים למשחק, אבל בעיקר התמחו בשיחות נפש מעמיקות על מהות
החיים. היו להם פילוסופיות מדהימות על האינטרקציה שבין בני
האנוש, וכך גם על הדינוזאורים למיניהם.
איתם אף פעם לא הסתדרתי באמת.
הם היו כל כך ברבריים וחסרי תרבות.
לא היה בהם שמץ מהאצילות ועדינות הנפש שהייתה לבני מיני ולחדי
הקרן החביבים כל כך. בכלל, מי שלא ראה גור חד קרן ממש לאחר
היוולדו, לא ראה קסם ויופי אמיתי מחייו.
אבל עכשיו אני לבד.
ידעתי את מצבי והוטרדתי רבות בקשר לבעיית ההתרבות שלי. אבל
עפ"י הנבואה העתיקה בשלושת הימים הקרובים אני אמורה לפגוש
אותו.
את בן האנוש שאמור להיות ה"נבחר".
הוא באמת צריך להיות משהו מיוחד, כי כתוב שלמרות שהוא בן אנוש
אני אמשך אליו. ואני ממש לא רואה את זה קורה... ואיך באמת אוכל
להסתכל על יצור שאין לו את הכנפיים המדהימות שלנו יש ? לי יש
כנפיים סגולות כסופות חצי שקופות, באמת יפיפיות, אם יותר לי
להעיד על עצמי, טיפחתי אותן במהלך כל חיי. אני עוד צעירה,בסך
הכל בת 600 שנה. כנפיי עוטפות גוף שכולו חיטובים ונשיות,גוף
שקרוץ לתענוגות.  
"למה זה מגיע לי ?"

מר אדם מתחדש ישב במשרדו, לכאורה כהרגלו.
אך הוא ידע שחייו האמיתיים עומדים להתחיל מחר. הוא כבר הודיע
על התפטרותו למעביד.  כבר שבועות שהוא אורז את התיק. מכניס
ומוציא בגדים,חושב על הכל בקפידה. "זהו", חשב. "הטיול שחיכיתי
לו כל חיי, מסע חיי מתחיל".  למחרת הוא עלה על הג'יפ החדש שקנה
ונסע לאיזור "האינדיאנים המתחדשים מפעם לפעם במקומות שונים
לאות מחאה והפעם ליד הר גדול".  או בשמם המקוצר,
האמפל-בשל-להג. זה בסדר, אתם לא היחידים, יש הרבה אנשים שעדיין
מנסים להבין את הסיפור שלהם. כך או כך, אדם ידע שמדובר באיזור
יפיפיה ואקזוטי, עם צמחיה פראית. מה צריך יותר?  "פעם אחת
ולתמיד אני אבין למה לא הולך לי עם בנות". חשב לעצמו.  מאז
שאדם היה צעיר לא הלך לו, וזה לא היה בגלל שבנות לא רצו אותו.
ההפך...
פשוט כל פעם שהוא התקרב לבחורה  הוא הרגיש פתאום בחילה מוזרה
שגרמה לו לעיוותים בכל הפרצוף וזה היה, אם לומר את האמת, די
מפחיד. בסופו של דבר הוא תירץ את זה כהמתנה נאמנה לבחורה שתהיה
"האחת".  הייתה לו גם תחושה כזאת פנימית, אבל הוא לא ממש האמין
באינטואיציות. זה תמיד הזכיר לו את סבתא שלו,והוא הכיר אותה רק
כשהייתה ממש ממש זקנה וזה לא היה מראה מלבב, ולכן... בחר
להדחיק. תמיד אנשים ניסו לנחש מאיפה אדם ירש את העיניים
המיוחדות שלו.. עיניים בצבע סגול כחלחל בהיר. צבע מיוחד לכל
הדעות. היה לו שיער שחור עם גוון של קצת כחול כהה, משהו מאוד
לא ברור. ובקיצור, הוא היה בחור יפיפה שנראה היה לקוח מסרט
אנימציה יפני. הוא לא הבין למה הוא חייב להיות מיוחד, זה בכלל
לא היה בתוכניות שלו כשהוא יצא צורח ובועט בכל העולם מרחם אמו.
או, כן, הוא זכר את הכאבים. הוא נוטר טינה על כך לאמו עד היום.
כמה שהיא ניסתה להסביר לו, זה לא עזר. כאב לו נורא וזהו !!  את
הנעשה אין להשיב. הוא חשב וחשב וחשב... עד שהגיע לראש ההר. שם
התיישב, הוציא סוכריה על מקל בטעם פיסטוק - וניל והשאלה שלא
הפסיקה לנקר במוחו...                                  
"למה זה מגיע לי ?".

ליליפליי הייתה משועממת והחליטה לצאת למעוף קצר נחמד לשעת
הצהריים. היא מתחה את גופה קצת, קימרה טיפה את כנפיה, והחליטה
להשתובב קצת.

אדם שם לב לציפור מוזרה מרחוק שעשתה פליפים באוויר והוא היה
חייב לשאול את עצמו אם בעיית הסמים שרווחת בעולם הגיעה עד
לציפורים. הציפור התקרבה קצת, וככל שהציפור התקרבה כך היא
הייתה יותר ויותר יפה ו..בדמות אישה. אדם ישב מרותק וצפה בדמות
שמעולם לא ראה או שמע על כמותה. האצילות שהייתה בה היממה
אותו.

ליליפליי ירדה לכיוון ההר המוכר כל כך והאהוב עליה כל
כך,כשהבחינה בבן האנוש שהבחין בה.  זה לא קרה 350 שנה!
ליליפליי כל כך נדהמה ונבהלה ששכחה לעוף לרגע, ומצאה את עצמה
צונחת לה במהירות די מסוכנת, אם אפשר לומר, לכיוון בן האנוש
שנבהל לא פחות ממנה.

אדם ראה אותה מתקרבת ומתקרבת וברגע האחרון נתן קפיצה הצידה
בשומעו צווחה היסטרית: "זהירות, נחיתת חירום, נחיתת חירום".

הם הביטו אחד בשני,המומים.
ליליפליי הבינה ראשונה, ואז מיד עברה לבחון את פניו ואת גופו,
מוצאת את עצמה נמשכת באופן מוזר לבן האנוש המפוחד שבאותו זמן
השתדל מאוד לא להיחנק מהסוכריה שנתקעה בגרונו. בייחוד היא שמה
לב לעיניו, ואז הבינה שהן מזכירות לה כ"כ את חבריה,
ובייחוד..את בן זוגה שאיבד את חייו בגלל "טמטום של בן אנוש עם
איי-קיו נמוך במיוחד". היא הרגישה שכאילו באיזשהו מקום, דרך
העיניים האלה, היא מקבלת אותו חזרה. ואז היא חייכה.
אדם מעולם לא ראה חיוך יותר מרהיב בחייו (הסוכריה עפה לו
מהפה..). ואז ראה דבר מדהים.
ליליפליי פרסה את כנפיה ועמדה שם במלוא הדרה.
ואז אדם גימגם לאט מאוד: "אני אדם". ליליפליי ציחקקה ואמרה
בקול ספק ביישני ספק מתגרה: "נעים מאוד, אני ליליפליי".  
"כן, כן, נעים.. את לא מתכוונת לאכול אותי או משהו כזה,
נכון?"
ליליפליי הביטה בו במבט משתאה ואז שאלה: "זה משפט הפתיחה הקבוע
שלך?"  
"לא, לא, אני מצטער. אם אפשר לשאול... מה את?"
אדם וליליפליי ישבו עד השעות הקטנות וסיפרו אחד לשני על חייהם
ואז אדם התחיל להבין הכל. ליליפליי גם הואילה בטובה להסביר לו
על כאבי הלידה שלו וסוף סוף הוא התחיל להבין את אמא שלו.
לליליפליי היה חשוב שלאבי ילדה, הנצר האחרון, לא יהיו תסביכים
פרוידיאנים למיניהם.
לקראת שחר כבר הרגישו מאוד בנוח אחד עם השני. ליתר דיוק,
ליליפליי לא הייתה מודעת לזה שיכולים להיות גם עננים בבטן וזה
היה חידוש גדול בעבורה. ואדם...אדם בקושי זכר איך קוראים לו
לאחר הלילה הזה. אבל הוא הבין היטב את התפקיד שלו,את מעמדו
ושלזה בעצם הוא חיכה כל חייו.  
בזמן עלות השחר, עם כל האצילות, עדינות הנפש והיופי הפנימי שיש
בליליפליי ועם כל הגבריות, הרגישות האנושית והעדנה שיש באדם,
נוצר לו דור חדש ומיוחד של איחוד והתמזגות המינים.

וכך נולדה לה מג'יק פליי לעולם שהיה בפירוש יותר יפה, אך עם
זאת גם יותר מורכב. וככל שהיא גדלה ובגרה היא תמיד אהבה יותר
ויותר סוכריות על מקל בטעם פיסטוק - וניל ולא ממש הבינה
למה....