דיי נועה, תירגעי.
זה רק ראיון, ובמקרה הגרוע,  שוב תקבלי מעטפה ארוכה, ולוגו
כרומו צבעוני ומתוחכם של עוד חברת הייטק מודפס עליה.
"אנו מודים לך על פנייתך לחברתינו...  לצערנו, אין
באפשרותינו..." אני מדקלמת לי בתוך הראש את הנוסח המוכר, אליו
הפכתי אדישה מאז שמספר המכתבים הללו, שהגיעו לביקור ניחומים
בתיבת הדואר שלי בתדירות משתנה, התחיל להימדד בעשרות.
'שוב הקסדה הרסה לי את התסרוקת' אני מוצאת את עצמי מתבאסת
קלות, ומבטי רוטן על המראה המצוחצחת שבמעלית הגדולה.
כבר קומה חמש מעיד הלוח האלקטרוני, ובמקום לנצל את ארבע הקומות
שנותרו לי להסדרת קצב הלב, אני מוצאת עצמי, באופן מיותר
לחלוטין, מנסה לשנות את דפוסי התארגנות השיער שלי על הקרקפת.
כמובן שגם הפעם מוכיחה לי הקסדה כי רב כוחה על שיער רטוב,
מכוחו של מכשיר ה"פן" המסורתי, כך שבשנייה בה אני עוזבת את
האחיזה בשיער הוא חוזר למצב שהוכתב לו על ידי הקסדה במשך 20
דקות רכיבה תל אביבית מיוזעת - מצב שטוח וחסר צורה.
דלת המעלית נפתחת, ועל הקיר שמולי מתגלה לו שלט פלאסטי לבן
בגודל אסטרונומי של בריסטול, ועליו מוטבע בכחול ים
"קומה 9 - חטיבת המהנדסים".
מספר פסיעות קדימה, והיא נסגרת לה לאיטה, בלעדי.
אני עומדת מולה, מול ידידתי האחרונה העושה דרכה חזרה ללובי
ומשאירה אותי לבד בכניסה לאזור הדמדומים, ומרגישה כמו מרקו
הנפרד מאמו, מוצף בעצב ובחרדה מהעתיד הצפוי לו.
אין ברירה. הרגליים נענות בחוסר רצון לפקודות המגיעות מחדר
הבקרה הגופני שלי, ופוסעות פנימה אל המסדרון המטופח.
מספר זוגות עיניים מציצות בי מתוך החדרים השונים, עוזבות רק
לרגע את מסך המחשב שלמולם ומלוות אותי במבטן החטוף באותה חצי
השנייה שלוקח לי לחלוף אותם, לפני שהן ננעלות חזרה אל המסך
הבהיר ואל תקתוקי האצבעות המיומנות על המקלדת.
עוד פחות מרגע, ואני בכניסה לחדר 1407.
נשימה עמוקה, הזדקפות קלה, ואני בתוך התופת.
"שלום" אני מצהירה על נוכחותי וחיוך נבוך על פניי.
"שלום, שלום.   נועה?"  
"נכון" אני מודה באשמה. "רוני?"
"כך אומרים" מחייך לעצמו קלות הבחור המכופתר שמולי.
"בואי תכנסי. עוד שנייה אני אתך."
'שוב כסא לא נוח' מתעוררים להם הקולות בראשי. 'זה סימן לא טוב.
בראיון האחרון היו אלו התזוזות הבלתי פוסקות שהפכו אותך
ללחוצה' מוסיפה רואת השחורות שבי.
"את יכולה בינתיים לקחת לך משהו לשתות מהמטבחון. זה פה ממש,
בחדר ליד" מצביע רוני החוצה, ועיניו הטובות עוזרות לקטוע את
חוט המחשבה הפסימי שלי.
"תודה" אני מנצלת את ההזדמנות וניגשת למזוג לי כוס של מים
קרים.
תוך שניה המים מצננים לי את הוושט, ואני מוזגת לי מנה נוספת ל-
Take Away.
"אני מתנצל על ההמתנה, נועה. בואי נתחיל, טוב?"
"אין בעיה" אני עונה, בנימת עידוד עצמית, ומניחה את כוס
הפלסטיק לידי.
"אז ככה." הוא אומר ולוקח לגימונת חטופה מהבוץ שלו.
"אל תיבהלי, אבל אנחנו נעשה את זה טיפה שונה ממה שאת בדרך כלל
מכירה, מה שלא בהכרח יוכיח את עצמו כדבר רע" .
הלב שלי מפסיק לעבוד לשניות נצח, ואני מחכה לאיזשהו הסבר מרוני
שיעזור לי להחזיר אותו לתפקוד סביר.
"כמו שאת בטח יודעת, החברה שלנו פיטרה לפני שבועות מספר כ- 500
עובדים. ולפי הספר, לא היינו אמורים לקלוט עכשיו עובדים חדשים
- ובטח שלא חסרי ניסיון."
הוא קלע בול. זה בהחלט היה הסימן שאלה הענקי שעלה לי לראש
כשעניתי לטלפון רק לפני שבוע, ונציגת החברה הזמינה אותי
לראיון.  
אותי!    לראיון!!
"אוקיי..." השחלתי מילה, רק בכדי להפגין כי למרות הפרצוף ההמום
שלי (ואני יודעת שהוא היה כזה...) אני עדיין נמצאת ברמת קשב
מלאה.
"אבל כמו שאת אולי לא יודעת, דברים לא תמיד הולכים לפי הספר.
טוב, אני מפסיק ללכת סחור סחור ולגרום לך לרשרושים מיותרים
בלב" הוא הביט בי במבט מרגיע, ולקח לגימה נוספת מהקפה, כאילו
רצה לתת לי עוד מספר שניות לחזור לעצמי.
"הדיל הוא כזה. את אתי?"
"כן, כן!" השבתי מייד, מתקרבת אל השולחן המפריד בינינו כדי
להוכיח זאת ללא מילים.
"אנחנו מוכנים לתת משרה מלאה בחברה שלנו, למישהו חסר ניסיון,
מהסיבה הפשוטה שאנחנו מאמינים שדווקא חסרי הניסיון - אלו שעוד
לא הפנימו את כל 'התשובות הנכונות' על פי הספר שיש לתת במקצוע
שלנו - יכולים לפתוח את דלת המעוף והעתיד בפני החברה שלנו.
וזה החלק שלנו בעסקה - משרה, תנאים, צ'אנס - או איך שלא תקראי
לזה."
"אבל?... בטוח יש פה אבל - תקן אותי אם אני טועה" הרשתי לעצמי
לשחרר קצת את הרסן הוורבלי שלי.
"יש אבל, את צודקת.
בשביל לזכות בכרטיס המזל, את צריכה לשכנע אותנו שאת זו שיכולה
לפתוח את דלתות המעוף בשבילנו" אמר, ונשען אחורה על משענת
המנהלים שלו, כאילו מחכה שישחקו הנערים לפניו...
"תראה, אני לא בטוחה שהבנתי בדיוק מה זה אומר לשכנע", עניתי
בחצי הסתייגות, מגלגלת בעדינות את הכדור חזרה למגרש שלו.
"צודקת. לא הבהרתי את עצמי" הוא נשען חזרה קדימה, תומך את
סנטרו באגרופיו, מרפקיו על השולחן, ומבטו בשלי.
"לשכנע," אמר בשקט, "זה אומר שיש לך מעכשיו דקה שלימה להגיד /
לשיר / לרקוד או לעשות כל דבר אחר שיוכיח לי מעבר לכל ספק שאת,
נועה, זה המוח היצירתי / הבלתי שגרתי / המטורף והמבריק שאנחנו
צריכים."
כשחיוך גדול של מנצח על פניו, הוא נשען לאחור, עיניו מקובעות
עדיין בשלי, ומבלי לאפשר לי להתחיל ולחשוב על הצעד הבא שלי,
הוסיף: "ואני מפעיל את הסטופר עכ-שיו!"
"מה, מה? מה?!" ברחו לי המילים מהפה.
"חמישים ושמונה, חמישים ושבע".
"טוב, בסדר! רק אל תספור בקול רם!" קטעתי אותו באגרסיביות,
וחפנתי את ראשי בידיי, מנסה לחסום רעשים חיצוניים מלחדור, ובו
זמנית לשלוף איזשהו שפן ממוחי הקודח.
הוא נשען לכיווני, והניח את הסטופר לפניי - תוך שהוא מדגיש עם
האצבע שנותרו עוד רק ארבעים ושמונה שניות.
'זה ממש כמו פצצה מתקתקת באחד מסרטיו של ג'יימס בונד', התעוררו
להם הקולות המעצבנים בראשי, מחייכים לעצמם מאחורי קרום המוח.
כמעט ודפקתי את הראש בשולחן בשביל להשתיק אותם, אבל ברגע
האחרון תפסתי את עצמי ופשוט לחצתי על הרקות בעוצמה של מסז'יסט
מזוכיסט.
השעון כבר נשק לחצי הדקה שחלפה, ושום שמץ של רעיון לא נראה
באופק המחשבות שלי. במקום זאת, מצאתי עצמי מאבדת את טיפת
השלווה האחרונה שנותרה לי, ומחממת את עצמי על החוצפה של החברה
הזו, לבוא ולהטיל פצצה שכזו על מרואיין נפחד ומיואש שכמותי.
הרגשתי איך הפנים שלי מאדימות וצוברות צלזיוסים נוספים משנייה
לשנייה, הידיים לוחצות יותר ויותר על הרקות, ואצבעות הרגליים
מכונסות כקיפוד בתוך הנעל.
הצצה נוספת לעבר השעון הורתה על פחות מעשרים שניות לחורבן
הבית, ונתנה את האות להתפוצצות
"דייייי!!!!" אני ממלאת את חלל החדר בזעקת אימים.
"למה אני מענה את עצמי כאן? מה זו השטות הזו?" אני מתחילה ברצף
עצום של השתלחויות
"להוכיח?! בדקה??!! עדיף לי למכור פופקורן בקולנוע ולא לסבול
מההתעללות הנפשית הזו, שבאירוניות בלתי נתפסת אתם קוראים לה
'ראיון עבודה!...'.
ובכלל, איזו התיימרות מטופשת זו מצדכם לחשוב שבדקה אחת מישהו
יוכל להוכיח לכם שהוא האיש בשבילכם? אתם יודעים כמה דברים
שונים ומשונים עשיתי בחיים שלי? אתם יודעים כמה אינסופי הוא
אופק המחשבה שלי, ושל כל בנאדם אחר? אתם בכלל מתארים לעצמכם
איזו סיטואציה חולנית זו עכשיו??  
אני י-ו-ד-ע-ת מה אני שווה!" הצמדתי את פניי לפניו, נועצת בו
מבט קלשוני לתוך האישונים
"ואתם, עם המשחק ה-א-י-נ-פ-נ-ט-י-ל-י שלכם, שרפתם לעצמכם את
הצ'אנס להכיר את אותה בחורה שיכולה, לא רק לפתוח את אותן דלתות
של מעוף עבור החברה  - אלא להטיס אותן בבעיטה אחת וקטלנית
מעלה!" המשכתי בנאום חסר הנשימה שלי לתוך פניו.
"ביפ, ביפ" צלצל לו הסטופר בדיוק בשיא הנאום שלי, מסמן לי שזה
הזמן הנכון לעוף מפה - בסיומו של משפט מחץ קטלני.    
לאט לאט ניתקתי את אישוניי הזעופים מאישוניו, מגלה תוך כדי כי
החיוך הקטן שהיה לו בצד הפה עדיין שם ואולי אפילו גדל במקצת,
ובצעד מהיר, עצבני ורצוף, אספתי את התיק הקטן שלי ממשענת הכסא
והתרוממתי לקראת צעידה נחושה החוצה.
ידעתי שעוד כמה שניות הכעס שבי יהפוך לעצב גדול ולגל דמעות חסר
מעצורים, וזה בטח לא היה משהו שרציתי לשתף אותו עם רוני או עם
כל אחד אחר מהחברה הזו, אז זרקתי באוויר 'שלום' מהיר וצעדתי
בצעדים מהירים החוצה.
הדרך אל המעלית, ידידתי משכבר הימים, עברה במהירות, ובתפילות
שהיא תהיה לבד אתי, ועם נהר הבכי שיתפרץ בי.
לחצתי על כפתור הקריאה, מקיפה אותו כך בהילה אדומה וזוהרת,
וצפיתי במספרים העולים של הקומות במסך התצוגה. מחנק החל לעלות
בגרוני.
"ולאן את חושבת שאת הולכת?" שמעתי קול מוכר מאחורי גבי.
הסתובבתי, וזה היה רוני. ועדיין מחייך!
"אני הולכת הביתה, להחזיר לעצמי את השקט הנפשי ולחפש מזנון
קולנוע שיקבל אותי" הסתובבתי חזרה, מגלה שעוד שתי קומות המעלית
ואני ניפגש שוב.
"לא יודע, נראה לי שעבודה במזנון קולנוע קצת תשעמם אותך. את
יודעת, פופקורן פה, סיידר שם, אבל בסופו של דבר לא ממש תוכלי
להוציא את הטירוף שבך שם"
"הטירוף שבי?!" הסתובבתי אליו חזרה "הטירוף שבי יוצא
בסיטואציות מטורפות כמו היום. ולידיעתך! אין לי בעייה אתו ואני
אפילו אוהבת את הטירוף שבי!"
דלת המעלית נפתחה, ואני פסעתי זקופה לתוכה, מרכזת את כל העצבים
שלי בהפגנת נחישות וכוח.
"גם אנחנו אוהבים את הטירוף שלך" קטע קולו את תנועת ידי לקראת
לחיצה על כפתור הלובי.
"מה?" התאבנתי במקום.
"אמרתי," החל, והוא אוחז בידי ומושך אותי חזרה לעבר המסדרון
'ההוא', "שאנחנו רוצים עוד מהטירוף הזה שלך, אם תסכימי להטיח
אותו בנו"
מההלם, שוחרר הרסן, וים של דמעות פרץ והציף את עיניי.
"נו, דיי, דמעות זה משהו שאני לא כל כך יודע איך לאכול אותו",
לחש, ולחץ את ידי במן סוג של חיבוק.
"אז תשתה" הרמתי את ראשי לעברו, מחזירה לו קצת ציניות, מהולה
בחיוך רטוב מדמעות.

אף פעם לא חשבתי שצעידה במסדרון מודרני, בין עציצים למשקופי
דלתות, תרגיש כמו שפת הים, בשקיעה, בין ארמונות חול לבריזה
נעימה.