אחרי שדיברתי עם מחנכת שלו ניגשתי אליו ושאלתי "תגיד, מה יהיה
איתך?, זאת הפעם השלישית שקוראים לי השנה בגללך לבית ספר השנה
וזה רק החודש הראשון, אתה כבר בי'ב, אולי תנסה להשתפר קצת?".
הוא הסתכל עלי במבט משועמם, "זה רק בגלל שאני רע", אמר
באדישות. "אבל למה אתה רע?",חקרתי. "כי אני רוצה לחיות
לנצח"."מה?!", שאלתי מבולבלת והוא חזר על דבריו. "הבנתי מה
שאמרת, אבל לא הבנתי את ההקשר". "מה לא ברור?, השם לוקח לעצמו
רק את הטובים, אז אם אני אהיה רע הוא לא ייקח אותי". הייתי
בשוק."איך הגעת למסקנה הזאת?". "פשוט מאד, בכל הלוויה ואזכרה
שהייתי, ואת יודעת שהייתי בהרבה, תמיד סיפרו כמה טוב היה הבן
אדם, כמה הוא עזר לזולת וכמה צנוע הוא היה". הוא צדק, באמת היה
בהרבה הלוויות משום שאביו היה מפקד בצבא בזמן המלחמה והוא היה
לוקח אותו לכל הלוויה שהתקיימה. "עשיתי אחד ועוד אחד", המשיך,
"ויצא לי שכל מי שמת היה בן אדם טוב. אז אם אני אהיה רע השם לא
ירצה בי ואני אוכל להמשיך בחיי". "אז למה אלי ואל אבא אתה לא
רע, אתה אמור להיות רע לכולם כדי לא להיות טוב, לא?", ניסיתי
לבלבל אותו. "מה פתאום, השם לוקח גם אנשים שעוברים על עשרת
הדיברות, וביניהן יש את כבד את אביך ואת אימך... אז אני לא מפר
אותה, הבנת?". "כן" עניתי וקצת התעצבתי על ששלף את התשובה כל
כך מהר. "אני עדיין לא חושבת שזה נכון, תראה לדוגמא את היטלר
הוא היה רע והשם לקח אותו". "טעות בידיך. היטלר התאבד. השם לא
רצה אותו אז הוא בא עליו בכוח, אותו דבר גם המחבלים המתאבדים,
השם לא רוצה אותם אז הם באים לבד".

 מאז השיחה הזאת עברו שנתיים, שנתיים שבהן הוא התגייס לצבא
והשתטח על רימון שעמד להתפוצץ ולפצוע, אולי אפילו להרוג, אנשים
רבים. והוא מת, בגלל שהוא היה טוב.