היא מסתובבת בסטודיו יחפה. עם החצאית הישנה שלה וחולצה קצרה
שחורה, קצת קרועה. הנעליים מונחות בפינת החדר ליד בקבוק המים.
מפזרת את שיערה השחור שהיה מגולגל לקוקו, משחררת אותו עד שהוא
נפרע על כתפיה, אחת מהן חשופה. היא עוצרת מול המראה, מתבוננת
בעצמה, מעבירה את אצבעותיה הארוכות בשערה, אחר משחקת עם
החצאית. היא ממשיכה להסתובב בסטודיו היא עוצרת ליד הטייפ הישן
ולוחצת שוב play בפעם המי - יודע - כמה. הגיטרות מתחילות לנגן
היא מניעה את ידיה, זורמת אתם, עושה "פרחים", נושמת עם הידיים.
אחרי דקה של מוזיקה נכנס הקחון, קצב של שתיים עשרה. היא נעצרת,
כאן אמורה להיכנס עבודת הרגליים, היא יודעת את התרגילים, הקצב
אצלה בראש. היא מעיפה מבט לנעליים שבפינת החדר והם נראות לה כל
כך רחוקות, בלתי ניתנות להשגה. היא מתיישבת על הרצפה ועוצמת
עיניים, מתחילה למחוא כפיים בקצב, מחייכת למשמע ה"פלמס" שלה,
מחיאות הכפיים שלה יוצאות נקיות, נכנסות בדיוק בקצב של הקחון.
כשנגמרת המוסיקה היא קמה ונועלת את הנעליים שלה, העקבים
מתקתקים על ריצפת העץ הישנה של הסטודיו. היא מסתובבת כמו קודם,
רק שהפעם הנעליים עליה, כל צעד שלה נשמע, לכל צעד יש משמעות,
היא לא סתם הולכת ומרחפת, היא הולכת על הרצפה, התקתוקים הקטנים
מזכירים לה שרגליה על הארץ, לא בשמיים. היא חוזרת על התרגילים
בראשה, שרה את הקצב, דמעות עולות בעיניה רק מהמחשבה שהיא לא
יכולה לשיר את אותו הקצב עם הרגליים. אחרי כמה דקות שהיא
מסתובבת בסטודיו היא נעצרת שוב ליד הטייפ. שוב  play . במשך
הסולו של הגיטרות היא לא עושה כלום רק עומדת ונושמת, מחכה
לקחון. הקחון נכנס לאט, היא סופרת קומפס אחד; אונו דוס טרס
קאוטרו סינקו סייס סייטה אוצ'ו נוובה דייס, און.. היא מתחילה
את התרגיל הראשון, בשקט בשקט, המנגינה אצלה בראש והיא רק רוצה
להעביר אותה לרגליים. הקצב מתפספס לה, היא איבדה את הקומפס,
נשברת באמצע המשפט, "אני לא יכולה" היא לוחשת לעצמה והדמעות
חוזרות, "אני לא יכולה.." היא מתיישבת על הרצפה, שעונה על
הקיר, המוסיקה עדיין ברקע. אחרי כמה דקות נכנסת המורה שלה
לסטודיו."ליה, מה קרה?" היא שואלת ומסדרת את שערה. "כלום,
כלום.." היא עונה. "אני שומעת שזו המוסיקה של הריקוד, אני שמחה
שאת מתאמנת" אומרת מורתה. ליה מחייכת.
"את רוצה להראות לי איך את מתקדמת? הקבוצה מגיעה רק עוד רבע
שעה." ליה מניעה את ראשה לאות לא.
"למה?" שואלת המורה וקולעת את שיערה של ליה לצמה. "אני לא
יכולה." עונה ליה. "אין כזה דבר לא יכולה." עונה לה המורה.
"אני יודעת, אני יודעת... אבל אני לא מצליחה." המורה שלה קמה
ושמה את המוסיקה מהתחלה. "הנה, את הקטע הזה את אוהבת, זה הקטע
של הידיים." ליה קמה בחוסר חשק ומתחילה לרקוד, את החלק הזה היא
באמת אוהבת. המורה שלה עושה לה "פלמס" בשקט ומחייכת למראה של
ליה רוקדת, היא רוקדת כל כך יפה, איזה תנועות ידיים יפות יש
לליה. כשמגיע הקטע של הרגליים ליה עוצרת, המורה שלה מגבירה את
ה"פלמס" ומסמנת לה את הקצב. "לא.. לא.." ליה אומרת, "אני לא
יכולה". "אני לא עוזבת אותך עכשיו עד שאת לא עושה את זה. אם את
רוצה לחכות עד שכל הבנות יכנסו בבקשה, אני כאן, ואני לא הולכת
עד שאני לא רואה אותך עושה את הקטע הזה" לליה יש שוב דמעות
בעיניים. "את הרי יודעת את הקצב הזה בדיוק כמו שאר הבנות, אני
ראיתי את זה בפלמס שלך." ליה נכנסת לקצב של הקחון במוסיקה.
"יותר חזק!" אומרת המורה, ליה מנסה, "אני לא יכולה יותר
חזק..." היא כמעט צועקת. "את יכולה, את יכולה.." ליה ממשיכה,
"ליה חמודה, את יודעת את זה, את בקצב, את יכולה. אני שמעתי את
זה עכשיו, את עושה מצוין, רק תעשי יותר חזק, תאמיני לי שאחרי
שתעשי יותר חזק יהיה לך יותר קל. אני מבטיחה לך." ליה ממשיכה,
הקצב נעשה יותר ויותר ברור, התקתוקים נהיים יותר חזקים. המורה
מחייכת, צוחקת,  ממשיכה את הפלמס, "אולה!" היא צועקת לליה. ליה
צוחקת. המוסיקה נגמרת והמורה ניגשת אליה ומחבקת אותה. "יש לך
את זה בובה. יש לך את הכל בפנים, רק תוציאי את זה, תוציאי את
זה כמו שאת מוציאה את הנשמה שלך בעבודת ידיים ובעבודת הגוף. אל
תשמרי את מה שיש לך בפנים. תוציאי" ליה מחייכת, מאושרת. הבנות
נכנסות לסטודיו, ליה מנגבת את הדמעות. כולן נעמדות בשורות,
השיעור מתחיל. "תוציאי" ליה שומעת את המילה שוב ושוב בראשה.
שנים אחר כך ליה עומדת מאחורי הקלעים, המסך עולה, הגיטריסט
והקחוניסט יושבים על הבמה. זו ההופעה שלה, היא הכוכבת. היא
שומעת את הקהל נכנס לאולם. "תוציאי..." המילה עדיין בתוך הראש
שלה.




למורה המדהימה שלי, על המילים שלה שתמיד אצלי בראש ובלב.