כבר חודש וחצי לא זיינתי. לא הייתי מחובר לאני העליון שלי.
התגעגעתי אליו. אומרים שמזל עקרב מתחבר לעצמו ולשלמות דרך סקס.
כשאין לו סקס, הוא חצי בנאדם. הרגשתי איך זה הורס לי לאט לאט
את הבריאות. היזיזה הקבועה שלי הורידה הילוך. לחברות מנבחרת
העבר שלי כבר לא היה נעים לי להתקשר, נשארתי עם הזין ביד.
הייתי מאונן כמעט כל יום, רצתי על הסרטים הכחולים שלי הלוך
חזור, עד שאחד מהם נתקע לי בתוך הוידאו שיצא מכלל שימוש. עברו
עליי ימים שלמים של התייבשות בבית עם צלצול טלפון אחד או שניים
ביום.
אסף, החבר הכי טוב שלי התחיל לעשות סטאז' באיזו חברת
ביוטכנולוגיה בתל אביב. הוא היה חם על העבודה החדשה בטירוף,
ובקושי התראינו. ירון, חבר אחר שלי, עזב את הארץ. אנשים
התפוצצו ברחובות, השכר דירה לחודש עלה יותר מחיפושית אחת שלמה,
ובעבודה היה משעמם, אז הוא החליט לעזוב עם החברה הכוסית שלו
לדנמרק, משם היא באה. אולי שם הוא ימצא את עצמו.
בינתיים גם פיטרו אותי מהעבודה. אקצ'לי, זאת הייתה יותר
התפטרות מאשר פיטורים, אבל פורמלית הם בעטו בי. עבדתי בחברת
יעוץ עסקי, שהייתה מספר אחת בייעוץ, אבל לא הבינה שום דבר
בניהול של עובדים. העבודה הייתה חרא, האווירה הייתה חרא,
המשכורת הייתה חרא, היה עדיף כבר לעבוד במחלקת הביוב של
העירייה, שם חרא זה עניין של כבוד. האנשים היו בסדר, לא
התחברתי אליהם, והחלטתי שאני נוקט באסטרטגיית התאבדות, שתוביל
לתוצאה המיוחלת של פיטורים. לי אישית לא היה חשק להתפטר,
הרווחתי שם יותר ממה שהייתי יכול להרוויח במקום אחר באותו
הזמן, החזקתי דירה לבד והייתי צריך את הכסף.
נקודת האור היחידה שהייתה לי זה הספר החדש שהוצאתי: "אחי, נמאס
לי מזיונים, רוצה אהבה". לפי מה שהבנתי הוא הלך די טוב. אנשי
מקצוע אמרו לי שהוא הולך טוב מאוד יחסית לספר ראשון של סופר לא
מוכר. הייתי מסתובב בחנויות ומנג'ס למוכרות שישימו אותו במדף
האמצעי.
"בחורות מתקשרות אליי, שולחות לי מכתבים, מספרות לי על נחילי
המעריצות שסוגדות ליצירה שלי. בחורים רוצים שאני אלמד אותם איך
אני עושה את זה, הם הפכו את הספר שלי לספר הפולחן שלהם, ואת
שמה אותי על המדף הצדדי המזויין?" זה היה הטיעון שהייתי מציג
בכל הזדמנות. חשבתי שהטיעון הזה חזק, אבל הבנתי שלא יעזור לי
שום דבר, אם אני לא מתכוון למלא ת'כיסים של איזה משרד יחסי
ציבור, אף עיתון לא ישתין עליי. אותם זה לא מעניין מי אתה,
ואיך הספר שלך, מעניין אותם לקמבן את היחצ"ן שהם מכירים. אין
יחצ"ן, אין כתבה. יד רוחצת יד. שילכו להזדיין, אני לא הולך
לממן אף יחצ"ן בשביל הקומבינות שלהם.
לאט לאט הרגשתי שהספר מתחיל לתפוס מומנטום ובקרוב הכסף יתחיל
לזרום אליי. בכל הזדמנות הייתי הולך לחתום על הספרים שלי: ימי
סטודנט, שבוע הספר, חנויות וכאלה. באירועים הגדולים הייתי
מתחלק בתהילה עם עוד כוכבי ענק שישבו בשולחן לידי. הבני זונות
תפסו לי את כל הקליינטים, הרגשתי כמו איזה טירון, מה שבאמת
הייתי באותה תקופה.
"צביקה, נעים מאוד, אני עופר כהן, כתבתי את הספר הזה, ואני
רוצה..." אמרתי לסלב התורן שעמד לידי. הוא עצר אותי באמצע:
"כן, כן, תן את זה לבחורה הזאת שיושבת שם מאחורה, היא תשמור את
זה בשבילי," הוא אמר. חתיכת אנטיפט בנזונה, אני אתן את זה
לבחורה מאחורה? אם אני כבר אתן לה משהו מאחורה, זה יהיה משהו
אחר לגמרי, את הספר שלי אתה לא תקבל, יא חתיכת פוץ. אפילו מתנה
הוא לא יודע לקבל. חרא. אבל היו גם כוכבים אחרים שדווקא שמחו
מאוד לקבל את הספר.
מדי פעם היו מגיעים אליי מכתבים מאנשים שקראו את הספר. חיממו
לי את הלב. כל מכתב כזה היה עושה לי שבוע שלם. התלהבתי מזה כמו
ילד קטן, אבל בסך הכל הייתי בדאוון רציני, התנתקתי מחברים
ונתקעתי בבית, בודק כמה דאוון אני יכול להגיע.
ישבתי על המרפסת בדירה החדשה שלי ועישנתי סיגריה. עברתי לפה
לפני חודשיים. נגמר לי הפאקינג כסף כדי לממן לעצמי 4 קירות, אז
עברתי לגור עם שותפה, כל אחד משלם על שני קירות. החסכון הוא
עצום, גם בשכר דירה, גם בחשבונות, גם באוכל, בהכל. אמנם יש קצת
פחות פרטיות, ועיסוקיי האינטימיים עם עצמי או עם הפרטנריות
שלי, מצריכים טיפה יותר מחשבה ותכנון, אבל הסתדרנו. לא היו
הצקות הדדיות, כמו שקורה בדרך-כלל בין שותפים.
בבניין מולי גרו שתי בחורות. היה להן במטבח סט של חלונות הזזה
שרצו מהרצפה עד התקרה, והייתי יכול לראות מה הולך להן בתוך
המטבח. כל כמה דקות אחת מהן צצה במטבח, פתחה את המקרר, חטפה
משהו ונעלמה. מרחוק הן נראו כוסיות, ולא הבנתי איך הן נשארות
כל-כך רזות עם כל הביקורים שלהן במטבח.
מדי פעם הן היו מגיעות למטבח כדי לדבר בטלפון. הטלפון עמד על
השולחן ליד החלון הענק, והן ישבו שם ופטפטו, לפעמים שעות
רצופות. בהתחלה חשבתי שזה איזה מכון ליווי או משרד של שיחות
ארוטיות, אבל בירור קטן עם השכן מלמטה, העלה שאלה שתי אחיות
שגרות ביחד.
הסתכלתי טוב, הייתה השתקפות על החלון והיה קשה לראות מבעדו.
ראיתי שם את אחת הבחורות, היה לה שיער שטני ארוך, היא הסתובבה
עם גופייה לבנה ותחתונים שחורים. הבת זונה כאילו ידעה שאני
מסתכל עליה, וכל כמה שניות היא סידרה את התחתונים שלה. מותחת
אותם שישבו טוב על הטליה.
היה לי קטע דומה כשהייתי בן 17, אבל אז זה היה בבית של ההורים
בשכונת קוטג'ים. היינו רחוקים איזה 100 מ' מרחק אווירי, אבל
יכולנו לשמור על קשר עין. זה מן קטע כזה של מציצנות מוסכמת.
אני מציץ לך ואת מציצה לי. לא איכפת לך ולא איכפת לי.
החלטתי שאני חייב לעשות צעד, זה חירמן אותי ברמות הגבוהות. למה
להציץ כשאפשר להמציץ? הלכתי לחדר שלי, לקחתי נייר מהמדפסת
וכתבתי עליו בגדול: קפה?
חזרתי למרפסת והרמתי את זה ככה שהיא תראה. לפעמים זה יכול
להוציא אותך מה זה דביל. אתה עומד עם השלט, מחייך לעצמך ופתאום
היא נעלמת פנימה. לא ראתה אותך בכלל. לקחתי ת'סיכון. היא לא
הגיבה, ולא ידעתי אם היא ראתה את זה. ראיתי שהיא נעלמת פנימה
לתוך הדירה שלה. כוס אמכ, הנה זה קרה. שוב יצאתי דביל. הורדתי
את השלט והתיישבתי על כורסת הנמר שישבה במרפסת. אחרי דקה היא
חזרה, מחזיקה שלט גדול משלה: אחד סוכר.
חייכתי לעצמי, לקחתי את הטוש וכתבתי: דירה 9. הרמתי את השלט
וחייכתי. היא סימנה לי עם היד שלה שהיא תהיה אצלי עוד 5 דקות.
נכנסתי הביתה, מתלהב בטירוף, סידרתי מהר את הסלון, הכנסתי את
כל העיתונים שהיו מפוזרים על הרצפה לתוך שקית. הלכתי למטבח,
שמתי את השקית ליד הפח, הוספתי מים לקומקום והדלקתי אותו.
הכנתי שתי כוסות קפה, אחת עם אחד סוכר והשניה עם אחד וחצי.
הנחתי אותן על השולחן בסלון, והדלקתי את הרדיו ב-FM106, יש להם
שם אחלה מוסיקה.
אחרי 4 דקות האינטרקום צלצל. לחצתי על הכפתור עם הציור של
המפתח, ופתחתי את הדלת של הדירה. עמדתי בפתח וחיכיתי שהיא
תעלה. ראיתי אותה. לבושה ג'ינס בהיר דהוי וצמוד חזק, כל-כך חזק
שהרגשתי שהוא לוחץ על הזין שלי. על הג'ינס הייתה זרוקה לה
טי-שרט לבנה שעשתה טוב לחזה שלה. השיער שלה היה שטני חלק, היו
לה פנים סקסיות, מדליקות.
"אהלן," אמרתי לה בחיוך. הרגשתי את הלב שלי מתחיל לפמפם. היא
עשתה לי משהו.
"היי," היא ענתה, גם היא מחייכת.
"בואי כנסי, הקפה מוכן."
היא נכנסה וניגשה לספה בסלון. הלכתי אחריה ובחנתי את התחת הנאה
שלה. תחת של אישה זה שדה מחקר בשבילי. אני מסוגל לנתח ת'אישיות
של האישה לפי התחת שלה, אפילו כשהג'ינס צמוד כל-כך חזק, אוסף
ומרכז את כל שכבות השומן. אהבתי. התיישבנו שנינו, היא על הספה
ואני על הכורסא לידה.
"המרחק הזה רק עושה לך רע, מקרוב את נראית הרבה יותר טוב,"
אמרתי לה.
"אה, תודה, אתה דווקא נראה אותו דבר מרחוק או מקרוב," היא
ענתה.
"כן, זה בגלל שקווי המתאר שלי ברורים וחדים,"...'מה הקשר?'
חשבתי לעצמי. התחלתי לדבר שטויות בזמן האחרון.
"שמעתי שכתבת ספר," היא הפתיעה אותי.
"וואלה? איך שמעת?" שאלתי בפליאה.
"שמעתי, עשיתי כמה בירורים."
"הבנתי. כן, כתבתי ספר. קראת אותו?"
"דווקא כן, קראתי אותו."
"דווקא איך הוא היה?" שאלתי אותה בציניות על ה'דווקא' שלה.
"דווקא נחמד," היא ענתה.
"דווקא? הוא היה דווקא נחמד, או שהוא היה נחמד סתם כזה?"
"לא, הוא היה נחמד, אני פשוט חושבת שאתה לא מבין כלום בנשים."
"זה נכון, אני לא מבין כלום בנשים," זרמתי איתה.
"אז למה אתה כותב ספר שלם על נשים? ועוד בצורה כזאת..."
"באיזו צורה?"
"אתה יודע, שוביניסטית כזאת."
"שוביניסטית? בכל הספר הזה לא היה טיפה שוביניזם. אולי
מאצ'ואיזם, אולי ריאליזם, אבל לא שוביניזם."
"או.קי., מאצ'ואיזם, שיהיה."
"לא, זה לא מאצ'ואיזם שיהיה, זה מאצ'ואיזם טהור. אני פריק
מאצ'ואיסט. מאצ'יזמו. כזה אני."
"טוב, כנראה שבגלל זה אתה לא מבין בנשים."
"כן, כנראה. מה איתך? את מבינה בנשים?"
"בטח שאני מבינה בנשים, ונראה לי שקצת יותר ממך."
"אני בטוח. ומה את עושה ביום יום?"
"אני בונה לי קריירה בשיווק ומכירות בהייטק."
"אה, יפה, ואת אוהבת את זה?"
"בטח שאני אוהבת, בטח יותר מכתיבת ספרים."
במקרים מסוימים, אחרי משפט כזה, הבחורה הייתה מוצאת את עצמה
מהצד השני של הדלת, שואלת את עצמה 'מה כבר אמרתי?', אבל בה היה
משהו מיוחד, לא יודע מה, אולי זו סתם משיכה מינית, אולי משהו
מעבר. ניחשתי שחתונה לא תצא פה. היא הייתה צינית מתנשאת
בטירוף, מתכון בדוק להרחיק ממך את האושר. גם לי לא היה חסר,
אבל הייתי הרבה יותר מעודן.
"רגע, איך קוראים לך בכלל?" שאלתי.
"אורית, ואתה עופר, אני כבר יודעת," היא ענתה.
"תראי אורית, אם אנחנו נערער אחד על הידע של השני בכוס, שדיים
וממון, זה לא יגיע רחוק, אז בואי נהיה נחמדים, אה?"
היא לקחה לגימה מהקפה ושתקה כמה שניות.
"אתה יודע מה? אתה צודק, אני מצטערת," היא אמרה.
"האמת שבכלל לא בא לי לדבר על הספר, כולם מדברים איתי רק על
זה. בואי נדבר על דברים אחרים, למשל...אההה, מתי את חושבת
שיגיע האדם הראשון למאדים?" שאלתי בחיוך.
היא צחקה.
"אני יודעת? בטח עוד שנה, שנתיים."
"עוד שנה? אז אני מקווה שהוא כבר עשה Check-in למזוודות, כי זה
ייקח לו בדיוק שנה להגיע לשם, את יודעת."
"אה, באמת? שנה?"
"כן, חתיכת נסיעה, אבל שווה."
"אתה קולט מה זה להיות על המאדים? שקט דממה, שמים שחורים, אדמה
אדומה, פחד אלוהים. הפיצוציה הכי קרובה יושבת במרחק שנה ו-5
דקות ממך, זה לא ממש סימפטי, אה?"
"לא סימפטי? אני הייתי משתין שם במכנסיים אחרי כל הסרטים
הבדיוניים שראיתי."
"אתה יודע שאם אתה תשתין שם במכנסיים, זה ירטיב לך את כל
החולצה," היא חייכה.
צחקתי. אהבתי את החוש הומור שלה, את הזרימה שלה.
"בא לך ללכת לים?" שאלתי.
היא חשבה כמה שניות.
"כן, אבל תן לי 20 דקות להתארגן," היא ענתה.
אחרי 20 דקות נפגשנו למטה, כל אחד עם התיק שלו. היא עלתה על
בגד ים לבן סקסי, שיכולתי לראות מבעד לחצאית הקצרה והשקופה
שלה. שמנו קסדות ועלינו על הקטנוע שלי. המושב היה לוהט, שרף לי
בביצים. לא רציתי לחשוב מה החום הזה עושה לה בכוס. זה בטח כמו
צריבה בבשר חי. ברררררררר. עלינו על ארלוזורוב והתחלנו לנסוע.
אחת ההמצאות הגדולות של סוף המאה ה-20 הייתה 'הגל הירוק'.
הרמזורים עובדים לפי חישוב זמן מדויק שמאפשר לך לעבור שורה של
רמזורים ברצף, בלי לעצור באדום. בארלוזורוב לא שמעו על זה.
נסענו מרמזור לרמזור, ועצרנו בכל אחד מהם. לידנו נסע R-750 עם
המנוע ארבע פעימות היללני שלו. כל פעם שהיה ירוק, הוא נתן פול
גז עד האדום הבא. קרע לנו ת'אוזניים.
אחרי פעמיים שהוא עשה לנו את זה, אורית הרימה את הפלסטיק של
הקסדה ואמרה לי:
"תראה עכשיו, יותר הוא לא יעקוף אותנו."
לא הבנתי מה היא זוממת, אבל מאותו רגע שהיא אמרה את זה, הוא
באמת לא עקף אותנו פעם אחת. מה שעוד השתנה היה שכל רמזור הוא
נעצר טיפה מאחורינו והסתכל עלינו בלי להוריד ת'עיניים לשניה.
לא הבנתי מה קורה פה, אבל חיכיתי כבר לברר את זה ברגע שנגיע
לחוף.
הגענו לחוף הדתיים, דרומית לחוף מציצים. מה שנקרא "להיות עם
ולהרגיש בלי", להיות עם עוד הרבה חבר'ה צעירים, בלי העומס
האורבני של מציצים. ירדנו מהקטנוע והורדנו את הקסדות. הקרחת
גירדה לי בטירוף. העמדתי את הקטנוע על הג'ק.
"מה עשית שם?" שאלתי אותה בחיוך.
"נתתי לחצאית שלי להתנפנף ברוח," היא אמרה והתחילה לצחוק.
"לאאאאאאא, גדול, תותחחחחחית," התחלתי לצחוק. אהבתי את הקלילות
שלה. היה בא לי לתפוס לה ת'פנים ולמסמר לה נשיקה קטלנית, אבל
החזקתי את עצמי.
"זה הנשק הנשי, הנשק החזק מכל."
"את מספרת לי? מלחמת עולם אפשר לנצח איתו."
התחלנו לצעוד לכיוון החוף. מסביב היה הרבה רעש והמולה של
דיבורים ושל מטקות. הרבה ישבנים ושדיים ריקדו להם בתוך בגדי ים
זעירים. כשאני חם במיוחד, זה כמו חצי מועדון חשפניות בשבילי.
החוף היה מלא בחבורות של אנשים, זוגות, שתי חברות, שלושה
חברים, תמיד זה באותו פורמט. היו גם כמה כאלה שבאו לבד. לבד זה
טוב - או שאתה נח לך בשקט, או שאתה בפוזיציה טובה יותר לצוד.
"איפה נשב?" היא שאלה.
"לא משנה, רק לא ליד חבורה של נקבות," חייכתי.
"למה?" היא צחקה, "אתה שוקל להתחיל לנשנש בפיקה?"
צחקתי, "טטטטטטוב...אבל לא. אני נשאר נאמן לטבע."
"אז למה?"
"פשוט מאוד. חבורה של נקבות עושה הרבה רעש, הרבה זמזומי בולשיט
באוזניים. גברים לעומת זאת, משקיעים את מרב זמנם בחיפוש מתמיד
אחרי הכוסית של החוף. הם עושים את זה בריכוז רב ובלי להוציא
מילה."
היא צחקה.
הגענו לאיזו קרחת חוף בין כל המגבות והגופות המיוזעים שהיו
מפוזרים מסביב.
"פה מתאים?" היא שאלה.
"מתאים בול," עניתי.
הנחנו את התיקים. הוצאתי את הלונגי הגדול שלי מהתיק ופרשתי
אותו על החול החם. התחלנו להתפשט. הורדתי את החולצה והמכנסיים
שבע שמיניות שלי וקיפלתי אותם. זרקתי אותם על הלונגי, והוצאתי
את הקרם הגנה מהתיק. הסתכלתי עליה מתפשטת. היה לה גוף מדהים.
פצצה ברמות הגבוהות. היה לה בגד ים לבן מינימליסטי.
התחלתי למרוח את עצמי בקרם שיזוף. זה היה כבר שלב מתקדם של
הקיץ. צברתי את הצבע הרצוי, וכל דקה נוספת בשמש יכולה רק להזיק
לי.
"קחי תמרחי את עצמך," נתתי לה את הקרם. היא התחילה להתמרח. היה
לה עור שזוף יפה וחלק. ראיתי אותה מורחת את הקרם ואיבדתי את
הריכוז.
"מה קרה? דבר," היא צחקה. קלטה שאני נהנה מהקטע של המריחה,
"עוד מעט אני אתן לך למרוח לי ת'גב."
"כן, תזדרזי, לפני שהידיים שלי יתחילו לתפעל את עצמן."
"טוב, תפסיק לקשקש וקח תמרח לי ת'גב," היא אמרה בחיוך.
לקחתי את הקרם, שמתי קצת על הידיים שלי, שפשפתי אותן והתחלתי
למרוח לה את הגב.
"אני רואה שאתה אוהב לרדת לבחורות," היא זרקה לי. ככה מאמצע
שום מקום.
"כל הכבוד על הכשרון והדיוק, אבל איך הגעת לזה?" שאלתי.
"אומרים שמי ששופך את הקרם על הידיים ואז מתחיל למרוח את הגב,
אוהב לרדת לנשים. מי ששופך על הגב ואז מורח, לא אוהב," היא
אמרה.
"מה הקשר בין מחט לתחת?"
"לא יודעת, ככה אומרים."
"אני דווקא חושב שזה מראה משהו אחר. זה מראה שאני נהנה לגעת
בך, רוצה לגעת בך. אני מורח את זה על הידיים שלי, ואז מעביר לך
הכל עד הטיפה האחרונה, בהבנה שהידיים שלי הם חלק מהתהליך. אם
הייתי נגעל ממך, הייתי שופך לך על הגב בזהירות, בלי לגעת, ואז
מורח חפיף, ואת מה שהיה נשאר לי על הידיים, הייתי מנגב במגבת.
לא? לא נשמע יותר טוב?"
"אקצ'לי כן. לא חשבתי על זה ככה."
המשכתי למרוח לה את הגב, ירדתי קצת לכיוון התחת ומרחתי סביב
הבגד ים שלה. היא לא הראתה התנגדות, זה היה סימן טוב.
לפנינו התמקמה חבורת בחורות בדרגות שונות של עובי גוף. הן
התמקמו אחת ליד השניה לאורך הלונגי הארוך שלהן.
כצפוי, הן התחילו לקשקש ולצחקק ביניהן.
"חתיכות, אה?" אמרה אורית.
"את חושבת?" שאלתי.
"כן. לא?"
"לדעתי את הרבה יותר חתיכה," אמרתי. באמת חשבתי ככה.
"תודה," היא ענתה בחיוך מבויש. זאת הפעם הראשונה שאני פוגש
בחורה שיודעת לקבל מחמאה על עצמה. בדרך-כלל הן חושדות שאתה סתם
מזיין להן ת'שכל, כדי לזיין להן דברים אחרים. הסתכלתי על
הבחורות ואמרתי לה:
"זהו. מרגע שהן נשכבו, נגמרה השלווה, מתחילה המלחמה."
"איזו מלחמה?" היא שאלה בחיוך.
"המלחמה על הפיטמה," עניתי.
היא התרוממה והסתכלה עליהן. אחת מהן שכבה על הגב, החזייה שלה
פתוחה מאחורה, וכיסי השדיים שלה מקופלים יפה על הפיטמה. כל חצי
דקה בא משב רוח חזק, מרים טיפה את כיסי השדיים ומלטף את
הפיטמות.
"את רואה? עכשיו מתחילה המלחמה. הגברת נגד הרוח. מי ינצח?
הגברת שתצליח לשזף את הלבן של השדיים בלי לחשוף את הבורדו של
הפיטמות, או הרוח והגברים מסביב, שיצליחו לחשוף את הבורדו של
הפיטמות בלי לגעת אפילו בלבן של השדיים?" אמרתי לה.
היא צחקה, אבל לא רק היא צחקה. גם הרוח צחקה. משב חזק של רוח
הגיע מכיוון מערב כשהוא חולף על שד ימין שלה, ללא הצלחה רבה,
אבל קוצר הצלחה וסיפוק משד שמאל.
הבחורה תפסה בהלה כזאת, היא הרימה את היד שלה מהחול ודפקה
לעצמה על החזה כדי לתפוס את הכיס החמקמק. זאת הייתה מכה קשה
מאוד. מכה שהייתה יכולה להיגמר בדום לב או בשפיכת שד.
הסתכלנו אחד על השנייה במבט של 'הלללללווווו, בזהירות',
וחייכנו.
"נו, אז מה עדיף? שתברח לה איזו פיטמה החוצה, או שאיזה ערס
ישחיל לה את הלשון פנימה באקט של הנשמה?" שאלתי בחיוך. היא
צחקה.
הוצאתי שקית עם שני אפרסקים שהבאתי מהבית. החום והלחץ בתיק עשו
להם רע. הם התחילו להירקב. נגסתי בחלק הרקוב וירקתי אותו.
"קחי. אפרסק טעים," הגשתי לה את האפרסק, והתחלתי לאכול את
השני, אחרי שירקתי גם את החלק הרקוב שלו.
נשכבנו על הלונגי ושתקנו. ברקע שמעתי את הרעש של מקלחות החוף.
כל דקה צלצל איזה נייד מסביב. הטירוף הסלולרי. מישהו לידנו קם
וניער את המגבת שלו, כאילו הוא לבד על החוף. כל החול עף
עלינו.
"הלללללללווווווווו!" צעקתי לו.
"סליחה, סליחה," הוא צעק בחזרה.
"את רואה? במאדים זה לא היה קורה," אמרתי לה. התיישבנו והתחלנו
לנקות את עצמנו. לשמאלנו התיישבה חבורה של שלושה ערסים בגיל
התיכון. שניים מהם פרשו סדין לבן גדול, והשלישי פרש לונגי
צבעוני לעצמו. הוא היה מסודר כזה. אלביס. ג'ל על השיער, ברמודה
כחולה ומשקפי שמש קטלניים. הוא היה בקטע של 'אני יש לי את
הלונגי שלי, לא מתעסק עם סדינים לבנים'. השניים האחרים התפשטו
ורצו למים, הוא נשאר עם החולצת פולו שלו בפוזה של קזנובה. פוץ
אמיתי.
לידנו עברה מישהי עם חזה אדיר. משהו נדיר. הסתכלתי על אורית
ואמרתי לה:
"אולי תבקשי ממנה שתעמוד מעלינו, תעשה לנו צל."
היא הסתכלה עליה וצחקה, "לא משנה איפה, העיקר שתעמוד. הצל יגיע
אלינו מכל פינה בחוף הזה."
צחקתי בטירוף.
"תראה מה זה. כולם פה, הנייד שלהם מצלצל, רק אליי אף אחד לא
מתקשר," היא אמרה בקול מבועס ילדותי.
"מה המספר?" שאלתי. היא נתנה לי את המספר. התקשרתי אליה.
"הלו," היא ענתה.
"תגידי," אמרתי לה דרך הנייד, "את חושבת שהדגים יאהבו לראות
אותנו ערומים באמצע הים?"
"אני לא יודעת, אבל שווה לבדוק," היא ענתה. ראיתי את החיוך
המתגרה שלה.
בלי הרבה גינוני פרידה ניתקנו את הניידים, קמנו ורצנו למים. הם
היו קרים לאללה. שחינו בטירוף עד שהגענו לשטח מת. היא התנפלה
עליי והתחילה לנשק אותי בטירוף, ממששת לי את כל הגוף. תפסתי לה
את החזייה עם השיניים והרמתי אותה מעל החזה שלה. היו לה שדיים
יפהפיים. הפיטמות שלה עמדו, קשות ואדומות, מסתכלות עליי.
התחלתי למצוץ אותן, לנשוך. הרגשתי שאני מסוגל להוריד לה אחת
בשבריר שניה של טירוף. היא החזירה את החזייה למקום. בכל זאת,
חוף ציבורי.
היא הכניסה את היד שלה למים והורידה לי את הבגד ים, חושפת את
הסיימון שלי בפני הסלמונים והבורים שהשקיפו מרחוק. הזזתי את
התחתון שלה הצידה, ופיניתי נתיב חדירה.
זה היה זיון אדיר. היא התיישבה עליו והתחילה להקפיץ את האגן
שלה לצדדים, כאילו מנסה ליהנות מכל סנטימטר של שטח פנים שהוא
יכל לספק. קפיצות והשתוללויות עלולות למשוך תשומת לב, אז
הסתפקנו בתזוזות תדירות של האגנים שלנו, כמובן במגבלה של לחץ
המים.
אחרי הזיון נשארנו מחובקים כמה דקות. לך תשחה עד החוף המזוין
אחרי זיון כזה. סידרנו את אביזרי הלבוש בחזרה על הכלים
הרלוונטיים, והתקדמנו לכיוון החוף בשחייה איטית.
יצאנו מהמים. שמתי לב שהזין שלי לא ממש נרגע. תפסתי אותה בשתי
הידיים ומשכתי אותה לכיוון שלי כדי שתלך לפניי.
"הזין שלי עלול להיכנס פה למישהו לעין," אמרתי. צחקנו, והמשכנו
ללכת. נפלנו על הלונגי, מתנשפים.
"היה גדול," אמרתי לה.
"חופשי," היא אמרה בחיוך. הרגשתי ת'אגו שלי מתרומם מעליי. היא
מצאה חן בעיניי. מצאה חן בעיניי מאוד.
"נזוז?" היא שאלה.
"נזוז," עניתי וקמתי. התחלנו לקפל הכל ולהכניס לתיק. אני עוד
הייתי שיכור מהזיון. חשבתי לעצמי שגם זה לא היה קורה במאדים,
אז אולי בכל זאת כדאי לחיות בעולם הזה בשביל הזיונים שהוא מספק
לנו, אפילו אם מדי פעם מישהו זורק לנו חול בעיניים.