שירה:(יושבת קפואה, בוהה בשפורפרת הטלפון, וממלמלת בחוסר
אמון.)
נטלי:(בצד השני של החדר רוחצת כילים ומזמזמת לעצמה שיר. מבטה
נופל פתאום על שירה.) מה קרה?
שירה:סבא נפטר.
נטלי: מתי?
שירה: לפני חצי שעה בערך. דודה מרים התקשרה עכשיו מבית
החולים.
נטלי:באמת? טוב, ברוך דיין האמת. יאללה, נתחיל לזוז. איפה אמא
שמה את ספר הטלפונים שלה?
שירה: מה... לזוז לאן? על מה את מדברת?
נטלי: מה לאן? צריך להתחיל להזיז עיניינים. את תתחילי להתקשר
למשפחה, ואני אנסח בנתיים את מודעת האבל.
שירה:איזה אנשים? למי להתקשר? נטלי...סבא...אני המומה, סבא
היקר שלי..(דמעות)
נטלי: שירה כפרה, סבא היה מאושפז בהוספיס כבר כמה חודשים. הדבר
היחיד שיש להתפלא עליו זה איך הוא עוד לא מת עד עכשיו. אז תעשי
לי טובה- תתחילי להזיז את עצמך. ותתקשרי קודם כל לדודה ברכה,
אני חושבת שיש לה איזה גיס מאיפהשהו שעובד בבית הלוויות. אח"כ.
להדסה, אני חושבת שהכי עדיף שישבו אצלה שבעה.
שירה:איך את יכולה?! סבא שלך נפטר היום ואת לא עצובה בכלל. זה
סבא שלך!
נטלי: חמודה, הדמעות שלך לא יחזירו אותו. וגם אם הן יכלו,
תאמיני לי שהוא היה מקלל אותך על זה. בגיל 86 כשאתה כבר לא
רואה כלום ולא שומע כלום, ולא מסוגל אפילו לנגב לעצמך את התחת,
זה סימן שהגיע זמנך ללכת. עכשיו, מה כדאי לכתוב במודעה?
שירה: סבא...סבא...סבא שלי...
נטלי: נחמד, אבל לא מספיק ספיציפי. (פותחת עיתון) זה מדהים איך
כל המודעות נראות בדיוק אותו דבר. תראי, "בצער רב ויגון קודר",
"כואבים את לכתה של הצדקת..." פתאום היא נהייתה צדקת. לדעתי יש
במשרד של המודעות האלו כמה מודעות מוכנות והם פשוט משנים כל
פעם את השם. הי, לאן את הולכת?
שירה: אני צריכה לחשוב קצת... אני צריכה לעכל את החדשות
הנוראיות האלו...
נטלי: שום לחשוב, שום חדשות, שום נוראיות ושום נעליים. את לא
משאירה אותי לבד לארגן את העניינים האלו! או שאת מצפה שאמא
תעשה את הטלפונים כשהיא תחזור?
שירה: איפה היא באמת?
נטלי:איפה היא יכולה להיות? מן הסתם היא מארגנת את הטפסים
בבי"ח ומודיעה לביטוח לאומי ולבעל הדירה שלו. את יודעת מה?
אולי באמת עדיף  שהשבעה תתקיים בבית שלו?  ממילא החוזה שלו עוד
לא נגמר. ככה לפחות יצא משהו מזה שאמא התעקשה להחזיק אותה
בתקווה שהוא עוד יחזור לשם.
שירה:נטלי,את מקשיבה לעצמך בכלל? איך את מסוגלת להוציא את
הדיבורים הנוראיים האלו מהפה שלך?! איך את יכולה לצפות בכלל
שביום שבו סבא נפטר אני אתפקד בכלל? סבא... אני נזכרת עכשיו
בשוקולד שהוא היה מביא לנו בכל ביקור כשהיינו קטנות. איך היינו
משחקות איתו ורוכבות עליו כאילו היה סוס, והסיפורים שהוא היה
מספר לי לפני השינה...
נטלי: מעניין שעד היום לא חשבת עליו. וכל מה שאני מצפה ממך זה
שבגיל 16 אולי תביני סופסוף שהעולם לא יכול לעמוד מלכת כשאת
עצובה. החיים נמשכים, וגם לך יש אחריות לעזור לאמא לסדר את
הבלגן הזה. (צלצול בדלת) את מתכוונת לפתוח, או שאני צריכה
לעשות גם את זה? (ניגשת לפתוח בלי לחכות לתשובה)
שירה:(נישארת לבד ומליטה את פניה בכפות ידיה וממלמלת.) אם
הייתי יודעת... אם רק הייתי יודעת שזה עומד לקרות... בחיי
שהייתי הולכת לבקר אותו קודם. באמת שהתכוונתי ללכת אליו, אבל
זה אף פעם לא הסתדר, ועכשיו אני כל כך מצטערת... סבאל'ה...
נטלי:(מופיעה מאחוריה) אני בטוחה שזה היה מאד מחמיא לו
שהתכוונת.
שירה: כמה זמן את עומדת ומקשיבה לי?
נטלי: מאז ומעולם, מושא הערצתי. שנים שאני פשוט יושבת קרוב
אלייך ומנסה ללקט כל פנינת חוכמה שנופלת מהפה שלך. תגידי, נראה
לך שיש לי זמן עכשיו לעמוד ולהקשיב לך? תפסיקי למלמל באמצע
הבית אם את לא רוצה שישמעו אותך.
שירה: מי זה היה?
נטלי: מלאך המוות.
שירה: מה?!
נטלי: סתם. זה היה הבחור שהביא את המודעות. זה פשוט מדהים איך
עבודות מסויימות גורמות לאנשים להראות כמוהן. אני פותחת את
הדלת, והנה עומד שם בחור גבוה וחיוור עם שיער ארוך וחלק,
עיניים שחורות ומעיל עור שחור וקסדה ביד, ושואל אם "זהו ביתו
של המת". עוד שניה הייתי שואלת אם הוא בא להתלונן שסבא עושה לו
בעיות.
שירה: די נטלי! לך אולי אין לב, אבל לי יש והוא נשבר כרגע! לכי
תעשי מה שאת רוצה, ותני לי סופסוף לשבת ולהתאבל על סבא שלי!
נטלי: אוי טיפשה. ואני באמת חשבתי שאת כבר לא תינוקת. בסדר,
לכי תאספי את החתיכות של הלב המסכן שלך. שכחתי שיש לך לב כל כך
טוב ורגיש שמאפשר לך להסתגר לבד בזמן שכל העולם יעשה את כל
העבודה בשבילך ושיבוא להחזיק לך את היד בגלל הרגישות הגדולה
שלך.
שירה:(נותנת סטירה לנטלי) איך את מדברת אלי יא צוציקית? את
כולה בת 12! מי את שתעירי לי בכלל על משהו? את יודעת הרי מה
מוות עושה לי, את יודעת כמה הוא מפחיד אותי, את יודעת לאן הוא
מחזיר אותי...(נופלת על הריצפה ובוכה)
נטלי:(מיישירה מבט קר ומדברת בשקט) קודם כל, אני כבר בת 13.5,
דבר שני, לא רק את איבדת את אבא, אלא גם אני. אבל אין מה
לעשות. זה היה ונגמר, וחייבים להמשיך הלאה. תעשי מה שאת רוצה,
לי יש עוד הלוויה לארגן.
(בלילה שירה מתעוררת מנשימות לא סדירות שמגיעות ממיטתה של
נטלי. היא ניגשת, מיתיישבת על מיטתה, ומלטפת את שיערה. נטלי
מסתובבת בבהלה. כשהיא רואה את שירה מסתמן חיוך קטן על שפתיה.
הן מתחבקות)
נטלי:(בלחש) אני מקווה שהוא לא עושה בעיות שם למעלה.