"אני שונאת אותך. בגללך איבדתי הכל. אני שונאת את מי שגרמת לי
להיות, להפוך, להרגיש. אני שונאת אותך כי גרמת לי לאהוב אותך
אהבה עיוורת. אני מסוגלת להרוג אותך עכשיו. לדקור אותך ולצפות
בדמך נוזל ממך ועוזב את גופך כמו שאני הייתי צריכה לעזוב אותך,
מהרגע הראשון שראיתי אותך.
אני חולה. אני לא יודעת באיזו מחלה אבל היא נגרמה בגללך. כואב
לי הלב. באמת. החזה כואב לי ,העיניים שלי דומעות וקשה לי
לנשום. בגללך הכל בגללך. אני סובלת... ואולי לא הייתי במצב
שאני נמצאת בו כרגע ללא היית קיים."

מיטל סיימה לכתוב את המכתב והשליכה אותו מיד לפח הסמוך. היא
הסתכלה על המכוניות העוברות ונאנחה. המחשבות רצו בראשה הקטן
והיא העדיפה לזרוק את המכתב.

היא התחילה ללכת... לא ידעה בדיוק לאן אבל זה לא היה משנה. היא
המשיכה לשמוע את הקולות בראשה. שיחות ישנות שלה ושל גלעד.

"איך היית מסוגלת לעשות את זה?"
"אני מצטערת זה לא היה ניתן לשליטה..."
"מה? יכולת לעצור את זה!!!"
"הייתי שיכורה... שתיתי כל כך הרבה שאפילו לעמוד לא יכולתי!
בוודאי שלא לשלוט במעשים שלי."
"אני לא מאמין עלייך... אני פשוט לא מאמין. את ממש זונה... את
רוצה אותו בכלל?"
"ללאא. אני לא יודעת... אולי אם היית מקדיש לי יותר זמן הייתי
יודעת."

קול חבטה קטע את הקולות בראשה. מיטל הסתכלה סביבה וראתה שהיא
נמצאת באמצע צומת, שלצידה שתי מכוניות מרוסקות כליל. היא הבינה
שהיא שוב טיילה ולא שמה לב למעשיה ולמה שקורה סביבה.
היא הבחינה בשני אנשים  שהתרגזו וצעקו עליה. אך היא לא שמעה את
קולם. הסביבה הייתה במעיין mute  והסרט שבראשה המשיך לרוץ.

"אני לא מקבל את זה. את תצטרכי לבחור. זה או אני או הוא."
"אתה יודע את מי אני רוצה יותר..."
"לא אני לא"
"אל תגרום לי להגיד את זה"
"נו?"
"אותך. ברור שאותך. אותך רציתי מהרגע הראשון."
"אז תתקשרי אליו ותודיעי לו את זה... אני לא יכול להמשיך איתך
אם את לא אומרת לו שאת לא רוצה אותו. אני לא הולך להיות הבחירה
השנייה".
" אתה לא הבחירה השנייה. ואני הולכת לספר לו".
"תבטיחי לי שתסיימי בשבילי"
"אני מבטיחה".

מיטל שמעה ציוץ ציפורים. היא הסתכלה למעלה וראתה שתי ציפורים
עפות אחת אחרי השנייה. מחזרות אחת אחרי השניה. היא חייכה, חשבה
כמה קלים החיים לציפורים הללו. הן לא רבות אף פעם, הן לא
משחקות משחקים הן פשוט נועדו למטרה אחת. מטרה אחת בלבד.
והכללים ברורים להן. כמה שקל להיות ציפור. ברגע שמשהו לא מוצא
חן בעיניהן הן מתעופפות. בלי בעיות.
היא המשיכה לטייל עד שהגיע לבית נטוש. היא נכנסה בפנים והסתכלה
על החפצים הזרוקים. היא הרימה תקליט ויינל ישן שהיה רשום מעליו
I love jazz- Louis Armstrong . היא חייכה לעצמה חיוך עצוב.

"and I think to myself what a wonderful world "
"איך אתה יכול לשיר עכשיו?"
"שיר יפה... אני אוהב את השיר הזה."
"אתה מנסה להתחמק מלדבר איתי"
"לא, ממש לא."
"סיימתי איתו."
"יפה לך"
"אז מתי אני רואה אותך?"
"מתישהו, שאני אחזור מאמסטרדם, נראה."
"אתה שמעת שסיימתי איתו, נכון? כמו שביקשת ממני, כמו שהבטחתי"
"שמעתי"
"ובכל זאת אין לך זמן לראות אותי לפני שאתה נוסע".
"לא. אני די עסוק. אז מתישהו נדבר כבר..."
"גלעד, דבר אליי... אני סיימתי איתו ואני רוצה לראות אותך"
"מיטל, אני מבין שסיימת איתו. זה יפה מאוד אבל אין לי זמן
בשבילך"
"אז תפנה זמן"
"אני לא יכול, נדבר מתישהו, ביי"

לפתע אור חזק סנוור את מיטל. קול צופר החריש את אוזניה. היא לא
הספיקה לברוח. היא הייתה שקועה מדי במחשבותיה. הרכבת הבין
עירונית פגעה בה בחוזקה.
הדבר הבא שהיא זוכרת היה הנסיעה באמבולנס. לדעתה הפראמדיק
הצעיר נראה מבוהל... זה בטח לא מסמל טובות... כי הרי הם רגילים
לדברים כאלה. ואם הוא נראה מבוהל אז זה לא דבר טוב.

אח"כ היא איבדה את ההכרה שוב. שפתחה את עיניה היא כבר הייתה
בבית חולים. מסביבה מכרכרים אחיות ורופאים. רצים ממקום למקום
מבוהלים, מיואשים.
אבל הדבר היחידי שהציק לה זה שהיא זרקה את המכתב.

"אני שונאת אותך. בגללך איבדתי הכל. אני שונאת את מי שגרמת לי
להיות, להפוך, להרגיש. אני שונאת אותך כי גרמת לי לאהוב אותך
אהבה עיוורת. אני מסוגלת להרוג אותך עכשיו. לדקור אותך ולצפות
בדמך נוזל ממך ועוזב את גופך כמו שאני הייתי צריכה לעזוב אותך,
מהרגע הראשון שראיתי אותך.
אני חולה. אני לא יודעת באיזו מחלה אבל היא נגרמה בגללך. כואב
לי הלב. באמת. החזה כואב לי ,העיניים שלי דומעות וקשה לי
לנשום. בגללך הכל בגללך. אני סובלת... ואולי לא הייתי במצב
שאני נמצאת בו כרגע ללא היית קיים."