לאורן גולדברג הייתה מטרה אחת בחיים: למצא אהבה.
לא מישהי שתבשל ותנקה, לא מישהי שתפרנס אתו, לא מישהי שתציית
או שום דבר כזה.. מישהי שתאהב אותו. מישהי שתאהב אותו כמו שהו.
מישהי שתגרום לו להרגיש רגשות חזקים, חזקים כל כך שיוציאו אותו
מהפרנויה שכל העולם הוא רק גרסא מתקדמת יותר של סימס, שיוצא לו
עדכון כל שנה, ונועדה לשעשע ילדי גזע חייזרי חכם ומפותח מאיתנו
בהרבה.

מי הוא אורן גולדברג? אורן גולדברג נולד בישראל ב-29.5.76 בבית
החולים קפלן ברחובות, להורים גיא וחנה גולדברג.
ב-1984 עברה משפחת גולדברג לבאר שבע, עד 1990, בשנה זאת טסו
לאנגליה.
ב-29.5.94, ביום הולדתו השמונה עשר, חזר אורן לישראל וגר במושב
הזורע. כעבור חצי שנה חזר לבאר שבע עם קרוב משפחה.
בצבא הוא שירת בחיל האוויר, ובתום שירותו הצבאי, הציג תעודת
בגרות מרשימה בפני אוניברסיטת בן גורין והתעניין במיוחד במדעי
המוח וגנטיקה.
היום, ב-2002, אורן גולדברג הוא סטודנט לרפואה, בן עשרים ושש,
רווק, עם שיער קצר ושחור, עיניים בצבע חלודה (שילוב יוצא דופן)
ותווי פנים עדינים. מושכים, אך לא נאים במיוחד. אדם גבוה
וכחוש, בעל מבט מנומנם אך מלא חוכמה.

יום אחד, בתקופת לימודיו של אורן, ישב בספריה, אך לא לצורך
מחקר. הוא ישב בין ערימות של עיתונים מתפוררים משנות השלושים
וקרא, משועשע מהכתב, הצפיפות, והמידע, שנראה לו מועט כל כך
בהשוואה להיום. דבר שהעלה בו את המחשבה, שוב, "האם אני רק גרסא
מתקדמת יותר למשחק סימס?"
"לא." ענה לו קול מתוך התעלות האינסופיות של תודעתו. "לא,
ואתה תמצא מישהי שתוכיח לך את זה. רק אל תתייאש." אמר אותו
קול. קולו שלו, מהול בקולו של אביו המנוח.
הוא חייך בתוכו, מלא תקווה. "ובאמת התעוררתי היום עם תחושה
מוזרה.." מלמל לעצמו בשקט.
"איזו תחושה?"
צמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלו, הרעידה כלי דם והפיצה
חמימות בכל גופו. החום התרכז באיזור ליבו וצבט אותו בעדינות.
הקול טפח על עור התוף שלו בקלילות וגרם לו להרגיש שהכל יהיה
בסדר.
הוא קם מבין ערימות העיתונים והסתובב.
הוא ראה מולו אישה, בת עשרים וחמש לפחות, שיערה החום והחלק
השתלשל לצידי גופה עד מעל מותניה הצרות, בקצוות שיערה נותרו
שרידים לצבע בלונד. עיניה בצבע דבש עם מבט שאינו אומר דבר מלבד
"הכל יהיה בסדר", תווי פניה מלוכסנים אך לא יפים במיוחד. היא
הייתה יפה בדרכה המיוחדת וגרמה לאורן לחייך לרגע אחד.
"איזו תחושה?" חזרה האישה.
אורן התאמץ לא לרטוט למשמע קולה המיוחד. "תחושה שהיום הוא יום
המזל שלי.." אמר אורן וקולו נשמע לו צורמני לאחר ששמע את קולה
של האישה.
"טל," אמר קול נחוש מאחוריו. "קוראים לה טל, אני יודע את
זה!"
זה היה הוא עצמו, מדבר בתוך ראשו.
בלי לשים לב הוא פלט צליל ארוך של מחשבה, מיד כשנעשה מודע לכך,
הוא הפסיק. "שמך הוא טל?" שאל בשמץ מבטא אנגלי שדבק בו
איכשהו.
האישה הנהנה. "איך ידעת?"
"טל גולדמן?" שאל בפתאומיות ועם מעט חשש.
טל חייכה. "נכון, אנחנו מכירים?" שאלה.
"לא, אני לא חושב כך.." מלמל אורן. "שמי אורן גולדברג." אמר
לפתע, כשנזכר כמה חסר נימוס הוא היה.
"גולדברג וגולדמן." חייכה טל, "נשמע טוב."
"את תגרמי לכל דבר להשמע טוב," רצה לומר, אבל במקום זאת אמר
"נשמע מצוין."

הם ישבו שם, צחקו על העיתונים, דיברנו על עצמם, על הלימודים,
על ספרים וקצת על החיים.
"אנחנו רוצים לסגור.." נשמע קול הספרנית מאחוריהם.
"סליחה" אמרו שניהם יחד והלכו לעבר המעליות.
הם יצאו מהבניין.
"קדימה אורן, קדימה! תציע לה עכשיו!" שמע את קולו של המורה
לביולוגיה מבית הספר התיכון בראשו, מורה שתמיד דחף אותו לדברים
ותמך בו.
הוא רק פתח את פיו להוציא מילה, וטל לקחה טוש, הוא לא ידע
מאיפה, וכתבה על כף ידו את מספר הטלפון שלה. "תתקשר מתי שאתה
רוצה." אמרה והלכה משם בצעדים גדולים ומהירים.
אורן חייך לעצמו.

למחרת, ב-16.30 הוא התקשר. מיד זיהה את הקול שלה כשענתה
לטלפון.
"הי, טל.. זה אורן, אורן ג-"
"היי אורן.. מה שלומך?" קטעה אותו.
"הכל בסדר, את?" הוא ענה בחיוך ענק כזה שהוא בחיים לא חייך.
"נפלא."
אורן היסס, אבל אזר אומץ ושאל "תרצי שנפגש מתישהו? לשתות משהו
אולי? בקפולסקי?"
אורן יכל לשמוע אותה מחייכת. "בטח, 20.00 זה בסדר?" שאלה.
"בסדר גמור." אורן התאמץ לא לצווח משמחה.
הוא עוד הרגיש, ידע, שהיא מחייכת. "נתראה אז, ביי." אמרה
ונתקה.
אורן הניח את הטלפון, מבסוט, והחל להתכונן כבר אז.

הם נפגשו והיא איחרה את האיחור הנשי המפורסם, עשר דקות.
היא חייכה, הוא חייך, והם שתו קפה. דיברו, צחקו, ציטטו שירה,
חיקו מרצים, צחקו עוד קצת.

הם נפגשו גם למחרת, גם ביום שאחריו וביום שאחריו והרבה פעמים
נוספות לאחר מכן.
הם כבר הספיקו להתנשק, וגם יותר מזה, אבל אורן לא שמע את המשפט
שכל כך רצה לשמוע. אורן לא אמר את המשפט שכל כך רצה לומר
למישהי מחוץ למשפחה.
זה לא בא.

ערב אחד, אורן הרגיש טוב.
הוא סוף סוף ידע, היום זה היום. זו לא הייתה תחושה, הוא ידע את
זה, כמו שהוא ידע שהוא לא יודע כלום.
הם נפגשו, בבית שלו, ישבו במרפסת ודיברו.
"טל," אמר לאחר כמה רגעי שתיקה.
היא הביטה בו במבט מלא אהבה.
אורן היישיר מבטו בעיניה, והוא, וכל הקולות בראשו, אמרו יחד
בשיא הנחישות: "אני או.."
                                   GAME OVER