היום עבר ביעף, כמעט ולא שמתי לב לשעות שחלפו להן, ככה מבלי
לתת את הדעת. אולי זו אני, האמת אני לא ממש סגורה על זה, אבל
מצד שני אולי זה לא. הייתי בטוחה שחלפו דקות מספר, פשוט ישבתי
לי לתומי ובהיתי בקיר הלבן, עם הסימנים השחורים שהתמונות
השאירו עליו. אותו קיר שרק לפני קצת, ממש קצת, היה מלא תמונות
חיות וצבעוניות, שמילאו את הבית ונתנו לו גוון אישי, גוון שאמר
שמשפחה גרה פה, משפחה מאושרת, משפחה שגרה ביחד, משפחה אוהבת,
משפחה תומכת, אחת כזאת שלעולם לא תנטוש ולא משנה מה. רק שמסתבר
שכן משנה מה, משנה מה קרה, ויש כנראה נסיבות מקלות, המאפשרות
את נטישת המשפחה. דקות מעטות חלפו להן, ובכל זאת השעון מראה
שכבר ערב, ובחוץ השמש כבר כבתה לה. מהרדיו בדירה הסמוכה מתנגנת
מנגינה עליזה. החיים ממשיכים, אנשים ממשיכים בשגרת חייהם,
כאילו דבר לא קרה, כאילו הנורא מכל לא התרחש, אנשים כל כך
אטומים, כל כך קרים ומנוכרים, כאילו לא אכפת להם מאף אחד, רק
הם חשובים לעצמם, רק האושר האישי שלהם חשוב להם, ולא משנה מה
קורה בחוץ, מבחינתם שהעולם יתפוצץ לו, העיקר שלהם טוב, והעולם
שלי באמת התפוצץ, ונשארו לי רק רסיסים, רסיסי קיר לבן עם סימני
תמונות שחורות.

ביום חתונתי, הכל היה לבן, לבן צחור, בלי סימנים שמשהו יכול
להשתבש. אמנם יקח לזה שנים, והרבה מים יזרמו בנהרות חיי. אבל
בכל זאת, שום דבר לא חסין לשבירה, וגם החיים המושלמים שבניתי
לי, אותם חיים אותם בניתי עם בעלי, ועם הילדים שיהיו לנו, לא
עמדו במבחן החסינות שלי. אותו מבחן אותו העמדתי למבחנים שונים
ומשונים כל יום, כל שעה, כל דקה מחיינו המשותפים, אבל הייתי
חייבת לדעת, הייתי חייבת לדעת, שהפעם זה באמת זה. שהפעם זה
הדבר הנכון, ולא רק בגלל שאני חושבת ככה, אלא בגלל שככה זה.
בגלל שהחיים שלי נראים ככה. בגלל שזה הכיוון שאליו החיים שלי
הולכים, ולא בגלל שאני רוצה, או אני מקווה שכך יקרה, אלא בגלל
שגם שותפי לחיים, אותו אחד, שעל בחירתו עמלתי שנים רבות כל כך
מחיי, אותו אחד יחיד, מיוחד ומושלם. מושלם בשבילי, מושלם בשביל
החיים המושלמים שלנו ביחד, חושב בדיוק כמוני, ורוצה את אותם
הדברים שאותם אני רוצה. כבר שנים שאני רוצה אותם, אני ידעתי
בדיוק מה אני רוצה, ידעתי בדיוק מאיזה צבעים החיים שלי יהיו
מורכבים, ידעתי הכל, הכל היה מתוכנן לפרטי פרטים, רק דבר אחד
לא צפיתי, לא צפיתי את הצבע השחור של ההרס המוחלט.

צלצול הטלפון החזיר אותי למציאות. אמא שלי היתה על הקו, היא
רצתה לוודא, שאנחנו מגיעים לארוחת הערב, עליה היא עמלה וטרחה
שעות מרובות באותו היום. בטח שאנחנו מגיעים, עניתי לה. מוחי
עדין לא קלט, את רוע הגזירה, וחשבתי לתומי, שכל עוד אני אמשיך
לשחק את משחק חיי, כל עוד אני אמשיך להכתיב את החוקים הכל יהיה
בסדר, ושום דבר לא יקרה. חיי ימשיכו לזרום על מי מנוחות, הכל
אצלי יהיה בסדר, שום דבר לא ישתנה, חיי השגרה ימשיכו, והכי
חשוב שום דבר לא יבוא אל סופו. רק אל תאחרו, ביקשה אמי ממני.
הבטחתי לה חגיגית, שהילדים כבר אחרי מקלחת, ושהבעל כבר מתלבש
בחדר השינה, ושאנחנו אוטוטו בדרך ליציאה מהבית. ניתקתי את
השיחה, וחזרתי למקומי, אותו מקום ששמר על שפיותי, המקום היחידי
מול הקיר הלבן, עם הסימנים השחורים. ידעתי שאני צריכה לקום,
ידעתי שאני צריכה להיכנס לחדר הילדים, ולעזור להם לבחור את
הבגדים שלהם, ואח"כ לעבור בחדר השינה ולעזור לבעל למצוא את
הגרב השניה, זו שתואמת את הגרב הראשונה. התרוממתי מכיסאי
והלכתי לכיוון חדר האמבטיה והבטתי במראה, הפנים שלי נראו אותו
הדבר, לא ניכר בהם שום שינוי. אז אם הפנים שלי לא השתנו סימן
ששום דבר אחר לא השתנה, חשבתי לעצמי. שטפתי את פני במים קרים,
ניגבתי אותם בחוזקה במגבת המחוספסת, והבטתי בעצמי בשנית, על
פניי עדין לא ניכרו סימנים מזהים, סימנים אשר יעידו כי הנורא
מכל קרה, כי הצבעים של חיי כבר אינם, הם אינם על הקיר, הם אינם
בחיי, וכל שנותר מהם הם סימנים שחורים על הקיר הלבן.

יצאתי מחדר האמבטיה, ועברתי בחדרים בבית, הכל היה שקט, הכל היה
שומם. החדרים היו ריקים, המיטות עמדו עזובות, הארונות עמדו
נטושים, כאילו כולם עשו את שלהם. תפקידם בחיים הסתיים, וכל
שנותר להם, זה לעמוד, לתפוס מקום ולאגור אבק. סיימתי את
שוטטותי במטבח, הכל עמד שם במקומו, הכלים היו בארונות, הכיור
היה נקי, לא היו בו מליון כלים, שהילדים השאירו אחריהם, אחרי
שהם עשו לעצמם את מהטעמים שלהם, ובלי כוסות הקפה שהבעל משאיר,
אחרי שהוא שותה שבע כוסות בערב אחד וכל אחת מהן בכוס נפרדת,
חדשה ונקיה. עזבתי את המטבח, לקחתי את תיקי, את מפתחות המכונית
ויצאתי מהדירה. חדר המדרגות נראה אותו הדבר, שום דבר לא השתנה
בו. הדלקתי את האור, סגרתי את הדלת וחיפשתי שינויים מהותיים
בחלל הסגור של חדר המדרגות, שום דבר לא נראה שונה. דלתות
הדירות עמדו איתנות, שתיים שתיים, בכל צד של חדר המדרגות, הן
נראו מרוצות מעצמן, כשומרות סוד, סוד כמוס שידוע רק להן, על
המשפחות שחיות מעברן השני. אותן משפחות שחיות חיים מושלמים,
אותם חיים מושלמים שהיו מנת חלקי רק שעות ספורות ומועטות קודם
לכן. שאלתי את הדלתות, התעניינתי בחיים מלאי הצבעים המתנהלים
מאחוריהן, ניסיתי לברר, את מהות צבעם של אותם חיים, אך הדלתות
לא ענו לי, הן נותרו דוממות, מחויכות, ושומרות את סודות הצבעים
לעצמן.

ירדתי למטה, והלכתי לכיוון מכוניתי. נכנסתי למכונית, התיישבתי
מאחורי ההגה, והתנעתי. נסעתי לכיוון דירתם של הוריי. ידעתי את
הדרך בעל פה, אחרי כל כך הרבה שנים, של נסיעה פעם בשבוע לפחות,
לארוחת הערב המסורתית אצלם, מהדירה שלנו אותה קנינו שבועות
ספורים לאחר חתונתנו. הכבישים היו ריקים, ואני שייטתי לי
עליהם. לאחר דקות מספר הגעתי לבית הורי, עליתי במעלית לדירתם,
בכניסה לדירה אבי קיבל את פניי, בחיוך גדול וחיבוק חם ואוהב.
איפה כולם? דרש לדעת, הם למטה, הם כבר יעלו, עניתי לו קצרות.
אמי עמדה במטבח עם גבה אליי, כשהיא עמלה על סלט הירקות המפורסם
שלה. התקרבתי אליה, ונישקתי אותה על לחיה, היא חייכה אליי חיוך
גדול, איזה כיף לראות אותך, אמרה לי, איפה כולם? הם למטה, הם
כבר יעלו, פלטתי גם לעברה. אבי כבר התיישב מול מקלט הטלוויזיה,
כמו בכל יום בשעה היעודה, החדשות שלו התחילו, וחס לו מלפספס אף
ידיעה אחת. התיישבתי לידו ובהיתי במסך הטלוויזיה, הצבעים נראו
עמומים משהו, כאילו הם איבדו מחינם ומבהירותם. לאט לאט הצבעים
התמזגו והפכו לצבע אחד, אשר הלך והתכהה עד אשר הפך שחור משחור.
אני לא מבינה איפה הם, נכנסה אימי לחדר הסלון, הם בדרך עניתי
אני. אבל, הלוא אמרת שהם למטה ושהם מיד יעלו, לא? דרש אבי
לדעת. אמרתי שהם בדרך, ושהם עוד מעט יגיעו, עניתי אני חזרה.
קרה משהו? רצתה אימי לדעת. לא קרה שום דבר, עניתי אני, למה
שיקרה משהו? למה כל פעם משהו צריך לקרות? למה דברים לא יכולים
להישאר כמו שהם פעם אחת? התקפתי אותם. הוריי ההמומים, השתתקו
שניהם. אמי התיישבה לידי על הספה, ושלושתנו בהינו בצבעים
ההולכים ונעלמים בטלוויזיה. רציתי נורא לדעת אם גם להם הצבעים
הולכים ודוהים, הולכים ומתעממים, הולכים ונעלמים, או שאלה רק
הצבעים שלי. שאלתי אותם, אם הצבעים שלהם עדין קיימים, אם
הצבעים שלהם עדין בהירים וברורים כמו שהם היו בהתחלה, או שגם
אצלם הצבעים איבדו את חינם. הורי הסתכלו עליי, כאילו הם יכולים
לראות את שפיותי, יוצאת מתוך גופי ועוזבת אותו. הם לא ענו לי,
לא הבנתי למה הם לא עונים לי. רציתי נורא לדעת, מה קורה עם
הצבעים שלהם, לא יכולתי עם השתיקה המתמשכת שלהם, הרגשתי בפנים
את הבור השחור הולך ומתעצם לו, ומתחיל לגרור אותי כולי לתוכו.
גופי התקפל לו לצורת עובר והתחיל להיסחף פנימה לתוך הבור
השחור, שהלך והתעצם באמצע בטני. הרגשתי שאני חייבת לדעת על
הצבעים שלהם, האם גם להם נגמרו הצבעים, או שזו רק מנת חלקי,
צעקתי עליהם וצווחתי, הכיתי על הספה באגרופיי, ולאחר מכן
התחלתי להכות את פניי, הורי פשוט ישבו להם המומים, בוהים בי,
וצבעיהם הולכים עוזבים את גופם.

היא התקרבה אליי. האמת, לא ראיתי אותה. רק הרגשתי בנוכחותה,
גופה עשה צל ענק על הקיר הלבן, אותו קיר לבן עם סימנים שחורים,
שנהיה חלק בלתי נפרד מחיי, ראיתי את הצל הענק שלה הולך ומתקרב
אלי, הולך וסוגר עליי. היא החזיקה דבר מה בידיה, מה זה היה, לא
יכולתי לזהות את זה מהצל הענק שהלך והתעצם על הקיר הלבן שלי,
והפך אותו להמום יותר, לאפור יותר, גם הלבן של הקיר נעלם לי.
הרגשתי שגרוני מתכווץ לו, ושאני לא יכולה לנשום. התנשפתי
בחוזקה, מנסה בכח להכניס אוויר לגופי. האוויר היה בצבע חמרה,
הרגשתי אותו חם ומהביל, הוא היה דחוס, הוא נכנס בקושי מנחירי
האף, פתחתי את הפה גדול גדול, הרגשתי אותו כמו כדור, שמתגלגל
לו על לשוני. אחריו הרגשתי סחף מים, ששטפו את כדור החמרה,
הגדול והדחוס והפילו אותו ישירות לתוך גרוני. לאחר מכן, הרגשתי
הרגשת חמימות, הרגשת סחרור, חושיי כבר לא היו חדים, הקיר כבר
לא נראה לבן כל כך, והסימנים השחורים הלכו והתעממו להם, הם כבר
לא היו כל כך ברורים, כבר לא מסגרו את החורים שנשארו מהתמונות
החיות והצבעוניות שרק לפני דקות ספורות עוד מילאו את הקיר הלבן
שלי. הצל הענק החזיק בידי ובגבי ועזר לי לקום מהכיסא. הוא
הוביל אותי לחדר השינה, ועזר לי להיכנס למיטה, הרגשתי את
השמיכה עוטפת אותי, עיניי היו כבדות, והן נעצמו מאליהן, יותר
טוב חשבתי לעצמי, עכשיו אני אשן קצת, ואח"כ כשאני אקום, אז
כולם יהיו כאן איתי, כל המשפחה שלי, כל הצבעים שלי, והכל יחזור
לקדמותו, חייכתי בנועם ושקעתי בשינה עמוקה. הדלת נסגרה וננעלה
מאחוריה, האחות הוציאה את המפתח מחור המנעול, והלכה לכיוון
תחנת האחיות. היא לקחה את תיקה ופנתה לאחות שישבה בתחנה. נתתי
לה כדור, היא תישן כל הלילה. האחות יצאה מהמבנה הלבן והלכה
לכיוון מכוניתה שחנתה בחניה שממול למבנה הלבן. היא נכנסה
למכוניתה והביטה ישירות בשלט הגדול שהיה תלוי מעל לכניסה למבנה
הלבן "קשת - "בית חולים לחולי נפש".