"איש היה בארץ עוץ, איוב שמו,
והיה האיש ההוא תם,
וישר וירא אלוהים וסר מרע".
- איוב פרק א', פס' 1-2
רוח ההרים הגבוהה והחדה זרמה בגעש בגרמי השמיים ושטה על פניו
של איש כרוע על ברכיו, נושא תפילה חרישית מעלה, כפות ידיו
חובקות עצמן, עיניו מביטות לעבר שמי הבוקר הריקים מענן וצבועים
בצבעי הכתום של עלות החמה. הייתה זו ארץ עוץ חמה של סוף הקיץ,
פסגות הריה המאיימות נישאו אל מעל המישורים הריקים מעשב רענן
וירוק, פעם צץ שיח רעוע ודל, ועז קטנה המלקטת שורשים יבשים.
הרוח ניקתה את פניו של האיש, סילקה יגון וכאב, הרחיקה מחשבות
בוגדן, תם היה האיש, תם וצדיק, בגדי סחבות לגופו, בדיו דהויים
ובלים, שערו מלא אבק ויבש, פניו מושחטות מקמטים טרם זמנם, היה
זה איוב על פסגת ההר, והיה זה אלוהים אשר הניח ידיו על אוזניו
כשלא שומע את תפילת משרתו האחרון.
וכשבאה הסופה בחימה , דרסה וריסקה את בניו, את רכושו וביתו,
הביאה מפגשפת שחין על האיש, ואסונות כבדים מנשוא, קם איוב ופתח
זרועותיו לשמיים, וכשדמעת אפר זלגה אל אדמת המדבר הכהה, ליבו
של האיש היה לאל היקר לו מכל, לאדונו היחיד, לאידיאל שלעולם לא
יעזוב, כזה היה איוב, בתמימות דעת, באמונה חרישית ומלאה,
בדמעות של סבל וכאב, ביגון וכילמה, באפר ובעורו המושחט, באבריו
הכואבים, ובגופו השבור והחולה, קם איוב ועלה אל ההר, שם ראיתיו
כורע ברך שרוטה ומדממת על אדמת בזלת קשה, מבקש רחמיו של
אלוהים, חושב כי חטא.
"געגועים", אמר הוא לעצמו בשתיקה אילמת, "אלה הקשים מנשוא".
וצארו מתוח עד תום, ורידיו בולטים אל מתוך העור חסר השומן
והדק, ושקיות שחורות נפערו מתחת לעיניו משום חוסר בשנת ישרים,
ניגשתי אל אל האדם אשר זקנו כיסה בשערות לבנות של זיקנה את חצי
מפניו וזרם כגל מסנתרו ומטה. "על מה אתה בוכה?", שאלתיו בלי
לדעת מאומה.
-"על כי חטאתי", אמר האיש ומבטיו שלוח ויציב השמימה כמתעלם
מהדמות החדשה, מטילת הצל אשר מאחוריו.
התבוננתי בו בדממה שעה ארוכה, חלש הוא היה בתפילתו, פגיע
לסכנות הגורל והאנשים אשר מסביבו, מכה הקטנה ביותר, וקיר
הזכוכית השומר עליו, תשבור לרסיסים.
גלים של ים החול התנועעו עם משב הרוח ושיוו למדבר צוויון של
אוקיאנוס סוער בשעת סופת ברקים מאיימת.
-"גש אליו", ציווה הקול, "הגיע הזמן להוכיח מה אתה שווה?".
קרבתי בצעדים איטיים וקצרים אל הדמות הכורעת, ידי הושטה
בזהירות לעבר שערה הארוך והדל, מלובן כשלג על בוץ חום.
"עוד קורבן של הגורל", אמרתי בליבי בעודי מניח את כף ידי על
שערו הלח והגס למגע, האיש כמו התעורר מחלום, והפסיק את
מילמוליו חסרות השחר, אך מיד התעלם, והמשיך כמו אין הדבר מפריע
לו, התבוננתי השמימה.
-"אלוהים הם קוראים לך, גורל אכזר, אפילו את נתניך אינך מעריך,
הכל משחק בשבילך, לעזאזל, אנחנו לא חיילי צעצוע, תראה מה
גרמת", אמרתי במלמול קל ומבטי פגש בעור קרקפתו המחוספס של
איוב.
"אינך מבין", אמר הקול, "לעולם לא תבין, בשבילך זהו סתם גורל,
רצף אירועים שמשפיע על האדם לטוב או לרע, ללא קשר לרעיונותיו
ואמונתו, אך הבט מטה, מה אתה רואה?, זה נראה לך אדם שיכול
לכפור באמונתו, שיכול לזרוק את מה שלך נראה כברור מאליו כשטות
מוחלטת, לעולם לא תבין, מחויבותו לעצמו, לאלוהים, גדולה יותר
מכל דבר שאי פעם אהבת והערצת".
-"איני מתיימר להבין", זעקתי אל תוך עצמי, "מעולם לא ניסיתי
להבין, תמיד קיבלתי, אך הוא, תראה מה נגרם לו מגינוני הגורל,
בניו מתו, ביתו שבור והרוס, וחולה הוא האיש, על גדות נהר
המוות, מחכה ליפול, מקלל את היום בו נולד, כל העסק הזה אינו
שווה דבר, וחצי דבר לשם סבל שכזה".
-"לעולם לא נבין", אמר הקול, "ננחול רק כישלון בניחושים חסרי
טעם".
המשכתי לתבונן לעבר השמיים ההופכים לעיתם תכלת, נפרדים מדם
עלות השמש כתינוק הנפרד משלייתו בדרכו לחיים חדשים, בוהה הייתי
כמנסה להכנס למוחו של האיש, של איוב, ולהבין קצת, רק קצת,
ולשאול את עצמי "למה?", ולהשאר חסר תשובה ונאמן, הלא זאת
התשובה לאמונה, להיות נאמן, ללכת כעיוור אחר דבר שקיים רק
בליבי ומחשבתי, אינו ממשי,חסר חזות, נתון לחסדי הקטרוג של
השיגעון והטירוף.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.