אתה יודע שזה יקרה. הרי זה קורה לכל אחד, מתישהו. אתה יושב
וקורא על זה בספרים, רואה על זה סרטים סוחטי דמעות, ואז יום
אחד זה קורה גם לך. לפעמים זה בא לגמרי בהפתעה, תופס אותך עם
המכנסיים למטה ממש לא מוכן, ולפעמים אתה מחכה לזה בקוצר רוח,
עושה את כל ההכנות הדרושות ופשוט יושב ומחכה.

סמואל היה מאלה שחיכו. הכל התחיל מהיום שבו הכלב שלו מת. זה
היה בפולין, בוורשה. חיילים עם קסדות מתכת ונעליים שחורות באו
לקחת אותו ואת אמא שלו לעבוד במקום טוב יותר. הם כעסו וצעקו על
כולם ללכת, קדימה! ואז שניים מהם נעמדו מול סמואל ואמא שלו
והצביעו לכיוון אחת המשאיות. סמואל הביט בפניה של אימו ויכול
היה לראות שעיניה בורקות. היא נעצה את אצבעותיה בכתפו והחלה
להוליך אותו לכיוון המשאית, אך סמואל נחלץ מאחיזתה תוך שהוא
קורא לז'וליק שיבוא גם. לפתע צל נפל על השלג ועל סמואל, וריח
עופרת נכנס לאפו. החייל שנעמד לידו ירה לז'וליק בין העיניים.
אין להם מקום גם לכלבים, הם צעקו בפולנית שבורה. סמואל לא עשה
כלום. הוא רק עמד והסתכל על הנאצי עם האקדח שהרג את ז'וליק
שלו. השלג שהחל לרדת כיסה את גופתו החומה של הכלב ועד מהרה לא
נשארה ממנה ולו פיסה אחת של פרווה חומה. סמואל הסתכל על כלבו
האהוב נעלם לנגד עיניו מבעד לחורים שהיו בבד המשאית שלקחה אותו
ואת אמא שלו, ועוד כמה אנשים שאת חלקם הכיר.

כשהתברר לסמואל ש"מקום העבודה הטוב יותר" היה בעצם מכונת הרג
חדישה ומושלמת, ושאמא שלו לא תחזור בסוף יום העבודה אליו, אלא
לבוראה, הוא החליט שמשהו כאן לא בסדר. קודם ז'וליק ועכשיו אמא.
סמואל נשאר לבד בביתן החשוך והקר ההוא, שעד היום, כשיוצא לו
לחשוב עליו, הוא לוקח שמיכת פוך ומתכסה, אפילו אם זה קיץ וחם
בחוץ. מדי פעם היו עולים לנגד עיניו זיכרונות ממשחקים עם
ז'וליק, שאהב לצאת החוצה גם כשהיה יורד שלג, והם היו משחקים
יחד עד שאמא הייתה קוראת לו לחזור כבר, ארוחת הערב מוכנה והיא
לא תישאר חמה ליותר מדי זמן. עכשיו, גם אם הוא עומד בתור עוד
לפני שהשמש זורחת, האוכל עדיין לא חם, אז הוא כבר לא טורח.  
 
כשסמואל הגיע לארץ הנכספת, לעיר הקודש שכולם דיברו עליה, הוא
לא הבין מה כל ההתלהבות. לקח לו כמה שנים ללמוד את השפה המוזרה
הזו שקוראים לה עברית, ולא משנה כמה אלפי שנים חלפו מאז שהגיע
לכאן, הוא לעולם לא יצליח להגיד "בבקשה". תמיד יצא לו "וקשה".
אמא לא לימדה אותו עברית בבית, וגם בבית הספר לא כל כך הקפידו
על כך. הפעים היחידות שיצא לו לשמוע עברית היו כשאמא דיברה עם
אבא ולא רצתה שסמואל יבין מה קורה ובחגים, כאשר היו מסבים
לשולחן סעודת החג עם דודה חנה וסבתא עיידל, אבא היה מקריא
תפילות בעברית, שסמואל לא כל כך הבין. הוא העדיף לשמור שאריות
לז'וליק בכיסי מכנסיו. בגיל שמונה היה עתיד ללכת לבית הספר
היהודי בעיר וללמוד עברית כמו שצריך, אך הנאצים חשבו אחרת.

גם עיר הקודש לא ממש הייתה קדושה. דם נשפך שם ברחובות כמו
מים, וסמואל לא הבין מה היא כל-כך שונה מהמקום שעזב. פה אולי
יותר חם, ואין שלג שישטוף את הרחובות אחרי שבני האדם סיימו
לשחק. כשסמואל הגיע לגיל שמונה עשרה הוא נקרא לשרת את מדינת
היהודים בצבא. הרובה שהחזיק בידו נתקע בכל פעם מחדש, וסמואל לא
הצליח להשתמש בו. זה לא שסמואל לא ידע איך להשתמש בו, הוא פשוט
לא רצה. כל פעם שכיוון את הרובה אל מטרה מסויימת בשעת
האימונים, הוא היה נזכר בנאצי שכיוון את האקדח שלו אל בין
העיניים של ז'וליק וירה. הוא בחיים לא ישכח את התמונה הזאת. גם
לא במוות. לכן העבירו את סמואל להיות חייל בלי נשק, בבסיס
שממיין ציוד ואספקה. היה לו נוח שם, לעבוד לבד, לנהל שיחות
בפולנית עם ז'וליק ועם אחרים שכמוהו, הצליחו להגיע לארץ ולא
הבינו על מה הייתה כל המהומה. אחרי שלוש שנים שחררו אותו
וסמואל עבר לגור בתל-אביב. הוא שמע מחבר שלו, דאלק, שבא איתו
כל הדרך מפולין אחרי שהסתיימה המלחמה והמחנות שוחררו על ידי
בעלות הברית, שמחפשים שם עובדים לאיזה מפעל, אז הם נסעו יחד.
מנהל העבודה הביט על שניהם כאשר מקטרת דולקת בזווית פיו וקיבל
אותם. הוא הראה להם מה צריך לעשות עם המכונות ובאותו יום הם
כבר התחילו לעבוד. סמואל מצא חדר באיזו דירה קטנה שהשכירה לו
זקנה נרגנית שהחזיקה כל הזמן מפית על הפה שלה. כל לילה היא
הייתה מתעוררת בצרחות אימה וסמואל היה מתהפך במיטתו, זועף על
ההפרעה בשינה אך לא היה עושה כלום. בבוקר הוא אפילו לא היה
רואה את הזקנה כי היה יוצא מוקדם למפעל ולא נזדמן לו מעולם
לשאול אותה על מה היא חולמת בלילה. לפעמים הוא רצה אבל לא ידע
איך. חבר שלו, דאלק, שבא איתו כל הדרך מפולין אחרי המלחמה עבר
לגור עם אישתו שהכיר בארץ לבית אחר, די רחוק מהבית של סמואל,
והפעמים היחידות שהיה רואה אותו, היו במפעל. וגם זה לא נמשך
לאורך זמן, כי חבר שלו עבר לאיזה קיבוץ, אחרי שנולד לו הילד
השני ועזב את המפעל. הוא אמר לסמואל שהוא הולך לעבוד בקיבוץ
ושזה הכי משתלם, כדאי לו לנסות, אך סמואל רק חייך בנימוס ואיחל
לו בהצלחה. תבוא לבקר, דאלק אמר לו וסמואל הבטיח שיבוא כשיהיה
לו חופש מהמפעל, אך הוא מעולם לא ביקש חופש.

יום אחד סמואל חזר מהמפעל וראה אמבולנס ליד הדירה שלו ושל
הזקנה ההיא. מסתבר שהזקנה חטפה שבץ ומתה. שאלו אותו אם הוא
מכיר אותה וכשסמואל ענה שכן, אז נתנו לו לחתום על כמה מסמכים
והדירה נשארה אצלו. לא היו לה ילדים או בני משפחה אחרים ולכן
נתנו לסמואל לנהל את ענייניה. למרות שעכשיו כל הדירה הייתה
שלו, הוא עדיין השתמש רק בחדר הקטן ששכר ואת חדרה של הזקנה
השאיר כמות שהוא. מדי פעם היה מתעורר באמצע הלילה, חושב ששמע
את צעקותיה של הזקנה רק כדי לפגוש בשקט האופף את הבית, בחשכה
המנומרת בכתמי פנסי הרחוב.

ככה עבר הזמן והחיים של סמואל היו די רגילים. אחרי העבודה הוא
היה הולך לגן הציבורי ברגל ומאכיל את הכלבים שהיו מסתובבים שם.
חלקם היו חומים עם כתמים לבנים, חלקם שחורים ולפעמים היה עובר
חתול בקרבת מקום והכלבים היו עטים אחריו. אבל אף אחד מהם לא
הזכיר את ז'וליק, כי ז'וליק נשאר שם, בוורשה, קבור תחת השלג עם
כדור בין העיניים.

כשהגיע יום הולדתו השישים של סמואל, באו אליו כל האנשים
מהעבודה עם בלונים ועוגות וסמואל לא הבין על מה כל החגיגה. בסך
הכל עוד איזה אחד שייצא לפנסיה בקרוב. אבל הוא עזב את המכונה
והצטרף אליהם, למרות שלא הוציא מילה אלא רק חייך בנימוס
האופייני לו לכל הצעירים שאמרו לו מזל טוב, עד מאה ועשרים.
אחרי זמן קצר סמואל עזב את המפעל ולא חזר יותר. הוא יצא
לפנסיה.

למרות שלא היה צריך לצאת לעבודה, סמואל היה מתעורר כל בוקר
נורא נורא מוקדם ויושב על הכיסא מול החלון שמשקיף על הרחוב.
הוא היה רואה כלבים עוברים עם ילדים שהחזיקו אותם ברצועה והיה
נזכר איך פעם בוורשה הוא היה משחק עם ז'וליק שלו, זורק לו
מקלות ומלטף אותו על האף החום שלו.

ככה סמואל היה יושב ומחכה, כל בוקר, שיבוא אמבולנס גם בשבילו
וייקח אותו למקום עבודה טוב יותר. שם, לפחות, הוא לא יהיה לבד.
שם הוא ישחק עם ז'וליק שלו. כמה שהוא התגעגע לז'וליק, כמה כבר
רצה לזרוק לו מקלות וללטף אותו על האף החום שלו, בדיוק איך
שאהב.
וסמואל יושב ומחכה, ומסביבו אנשים באים והולכים, שמש שוקעת
וירח עולה, חורף בא וקיץ הולך. וסמואל באמת לא יכול לחכות
יותר. באמת משעמם לו לשבת ככה על הכיסא החורק מול החלון שמשקיף
על הרחוב ולחכות. לפעמים הוא מדבר בשקט בשקט, בשפה שהוא יודע
הכי טוב, לז'וליק שלו. הוא מבקש ממנו שייקח אותו כבר, שמשעמם
לו פה למטה בלעדיו, ואז דמעה מלוחה נוזלת על לחיו ומרטיבה את
זקנו העבות אותו הוא כבר לא טורח לגלח מאז הפרישה. סמואל לא
טורח אפילו לנגב את עיניו האדומות, אין לו כח להרים את ידיו.

כבר הרבה זמן שסמואל יושב על הכיסא ומחכה, ואז יום אחד נשמעת
דפיקה בדלת. סמואל לא שם לב אליה. הוא היה עסוק מדי בלזרוק
מקלות לז'וליק שלו.