אני ממש שונאת כשהיא עושה את זה. מבטיחה בשמי דברים.
מה לי אין מילה בנושא? אסור לי להחליט? אני בת 17 לעזאזל,
אני יכולה ללכת לישון אצל חברה בלי שתתקע לי עבודה יום אחרי!

"אז למה את לא בודקת איתי קודם?" אני שואלת בשתיים בלילה,
מנומנמת, אחרי שצלצול שלה מעיר אותי כי פתאום היא שמה לב שאני
לא בבית וחברה שלה בדיוק צריכה אותי מחר. זה קטע אצל אימא שלי,
היא תמיד עושה טובות לחברות שלה, שזה אחלה, אבל איכשהו בדרך
כלל הטובות האלה קשורות בי, שזה כבר ממש לא אחלה, לפחות מנקודת
הראות שלי. כמו בפעם הזאת, שלבן של מלכה, חברת ילדות שלה, לא
הייתה בת זוג לנשף סיום בית ספר (מעניין למה, אם אני הייתי
בגובה ומשקל של חבית גם לי לא היה בן זוג שנה הבאה), וכמובן
שנודבתי למשימה, וכשניסיתי לסרב חטפתי ממנה מתקפה שלא הייתה
מביישת אף יחידת עילית בצה"ל, ואיומים על סנקציות מפה עד הודעה
חדשה.
אז יצאתי איתו, הייתה לי ברירה?

אז הנה אני, יום שישי אחר הצהרים, אחרי שטרטרתי חצי עולם כדי
להגיע בזמן הביתה, בחולצה שחורה, מכנסיים שחורים, וסנדלים
שחורים שהורגים לי את הרגליים ("כי ככה הכלה רוצה") מסדרת את
האנשים לשולחנות בחתונה של הבת של דינה, המקבילה של אימא בבית
ספר שבו היא מלמדת. ולחשוב שהייתי אמורה להיות עכשיו בכינרת עם
אריאל, רק שנינו, כל כך חיכיתי לסוף שבוע הזה איתו.... הכלה
באה לראות איך אני עובדת, מעירה הערה, שתיים והולכת, ואז הדודה
שלה באה, ואחריה הסבתא, ואז האבא, ואחריו האחות, וכולם נחמדים
והכל אבל רבאק תנו לעשות את העבודה שלי בשקט. בשלב מסוים אני
שואלת את עצמי למה היו צריכים אותי אם כל שניה עומד איתי מישהו
אחר בכניסה. ואוף הסנדלים האלה.

שבע בערב, רגע לפני שקיעה, מתחילה החופה. אני עומדת מאחורה,
מתבוננת. שקמה ושגיא הולכים על השטיח האדום שפרשתי קודם ביחד
עם רוני, והעיניים שלהם נוצצות מאושר, באמצע הדרך הוא נעצר,
תופס אותה במותניים ומנשק אותה נשיקה ארוכה, ואני ממש מרגישה
עד אליי את האהבה שלהם עוטפת את כולם. באותה שניה בדיוק אני
מרגישה קריעה גדולה מבפנים ומבינה שאני לעולם לא העמוד
בסיטואציה כזו, אין איש בעולם שיוכל לחלוק איתי את חייו, הדרך
שלי לי לבדי נועדה. ההכרה הזאת עושה בתוכי שמות , הדמעות
חונקות בגרון. אבל אני לא אדם של סצנות, אני לא בוכה בלי שום
סיבה שנראית לעין, בטח לא בחתונה שבה אף אחד לא מכיר אותי. אז
אני בולעת את הדמעות, דופקת חיוך ואומרת מזל טוב ביחד עם כולם
כשהחתן שובר את הכוס.

חזרתי הביתה ברגל, יחפה, הכפות רגליים שלי הרוסות. יושבת בחדר
שעות, מנסה לבנות את עצמי מחדש. לא ממש הצלחתי, ואיך יכולתי?
אני, שמגיל 12 לא הייתה תקופה יותר ארוכה משבועיים שבה לא היה
לי חבר, שכל סוף שבוע אני במסיבה או טיול, מוקפת חברים, חברות.
פתאום לדעת שכל החיים שלי הם ימשיכו להתחלף, שאף אחד מהם לא
ישתלב בנתיב שלי...