תיאוריית המטרה
או: "חלום עד שחלומך יהפוך למציאות"?


פתח דבר:
שורות אלה נכתבות בלילה לבן בשלהי אפריל 2001, עוד אחד מני
רבים, בהם המחשבות על העתיד פוגמות לי בהווה.
אחד הביסוסים המרכזיים של תיאוריה זו, או מה שגרם לפיתוחה
במוחי, הוא השיר "המשך לחלום" ("Dream On") של להקת אירוסמית'.
לנוחיותכם, השיר המקורי ותרגומו מופיע במאמר זה כנספח, והייתי
ממליץ בחום לקרוא אותו לפני קריאת המאמר.

הקדמה 31.8.2002
ב-9 ביאנואר 2002 הגשמתי חלום ופגשתי את חברי להקת אירוסמית'
לפני הופעה בקליפורניה. נתתי לסטיבן טיילר עותק שתרגמתי
לאנגלית בעזרתו האדיבה של קווין המילטון, חבר קרוב וסופר גדול
(בקרוב באתר). התרגום מופיע כאן כנספח השני.



שנת 1965. תור הזהב של תנועות המחאה האנטי מלחמתיות בארה"ב.
דרכי החיים שבהם דגלו אותם ארגונים שברו את מוסכמות החברה
התחרותית בה גדלו. התנועות, שנוצרו תחת השפעה של פילוסופיות
דרום- מזרח אסיאתיות, קמו נגד השאיפה למצוינות בדרכים שהחברה
המערבית מכתיבה מראש.
לתוך מציאות זו גדל סטיבן ויקטור טלריקו. באותה שנה, בהיותו בן
17 שנים בלבד, כתב את שירו מעורר ההשראה "המשך לחלום" ("Dream
On") (ראה נספח). השיר היווה פריצת דרך מוזיקלית לאחר שחרורו
בשנת 1973, בכך שהיווה את בלדת הרוק הראשונה.
אך מעבר להיות שיר זה מהפכני מבחינה מוזיקלית, הוא מגדיר את
פילוסופית החיים של נער מתבגר בשנות השישים בדרך הטובה ביותר
הניתנת לתיאור. כותרתו, "המשך לחלום", מגלה לנו אידיאליסט
צעיר, שניצב בפתח החיים אופטימי בצורה כובשת. במהלך השיר
טלריקו (טיילר עם השנים) מתנהג כבן עשרה- קובל על ההכרח
שלימודים, מזכיר את אהבתו (הנכזבת?)- ועם זאת מגלה חכמת חיים
רבה- מתמודד עם העובדה שלכל אדם יש חובות בחיים, ואף מספר לנו
על העובדה שצריך להפסיד בכדי לנצח. את כל זאת טיילר טובל בשמחת
חיים המתבטאת בחלקו הראשון של הפזמון- "שירו איתי, שירו למען
השנים / שירו למען הצחוק, שירו למען הדמעות / שירו איתי, אם זה
רק למען היום / אולי מחר האל הטוב ייקח אותך".
טיילר מגלה בשיר זה גישת חיים, שרוב האנשים מאמצים רק לאחר
משבר גיל העמידה שלהם: הייה שמח, הייה אופטימי, חגוג את הטוב
והרע, כי אולי תמות מחר.
בחלקו השני של הפזמון טיילר נותן הצעה סמי- קונקרטית לפתרון:
"המשך לחלום, המשך לחלום / חלום לך חלום שיתגשם / המשך לחלום,
המשך לחלום / חלום עד שחלומך יהפוך למציאות".
אם ארשה לעצמי לנתח את המשמעות של השיר, אומר כך: אלה החיים.
תשמח איתם. חייה אותם בצורה הטובה ביותר שאתה יכול: שים מולך
יעד נשגב (=חלום), ואל תשכח מהו ייעדך עד אשר תשיג אותו. היעד
הנשגב משמש אפוא כגורם מדרבן. להלן אתייחס לתיאוריית חיים זו
בשם: תיאוריית המטרה.

כאשר בוחנים את הביוגרפיה של הכותב, מסתבר שמאחורי השיר "יש
כיסוי": חלומו הגדול של טיילר- או, מטרת העל שלו- היתה להיות
כוכב רוק גדול, והוא "חלם עד שחלומו הפך למציאות".
"חלם", למען האמת, יכולה להיות מילה לא מתאימה: הוא נתן כך
טיפת דם, יזע ודמעות שהיו לו. חמש שנים לאחר כתיבת השיר, ומספר
חודשים לאחר שלהקתו האחרונה התפרקה (השמועות מספרות שסיבת
הפירוק היתה שחברי הלהקה לא עמדו בפרפקציוניזם של טיילר), צפה
טיילר בשלישיית רוק במועדון מקומי. הוא החליט שזהו זה. יש לו
להקה. אז הוא לקח שני חברים בלהקה, נוסף מתופף וגיטריסט נוסף
(שהוחלף כעבור שנה)- וכך קמה אירוסמית', שלאחר עבודת פרך קיבלה
חוזה בסוף שנת 72'. השיר "המשך לחלום", אגב, הוקלט לאלבומם
הראשון ונחל הצלחה מקומית בלבד. רק ב- 76, לאחר שהלהקה תפסה
תאוצה ארצית, שוחרר השיר מחדש וזכה להצלחה לה טיילר הצעיר
ייחל.
המעגל נסגר. אירוסמית הפכה להצלחה עצומה, בזכות השיר "המשך
לחלום"- ישירות, אך גם בעקיפין: טיילר יישם בדקדוק את המסר
שהוא עצמו כתב בשיר. הוא הכריח את חבריו ללהקה להתאמן ללא
הפסקה, להופיע יום- יום במועדונים אפלים בעבור סכומים מזעריים
וכד', כשמה שמדרבן אותו זה אותו חלום להיות כוכב רוק. זו הייתה
מטרת העל שלו. ההצלחה, לבסוף, היתה מעבר למצופה.

תפיסת עולם זו אינה המצאה של טיילר: דוגמא קלאסית לתפיסה זו
ניתנת בשיר "איתקה" מאת המשורר היווני קונסטאנטינוס קאוואפיס
(זהות המתרגם לא ידועה):

"בצאתך לאיתקה, אחל לעצמך כי תהא הדרך ארוכה, עשירת מאורעות
וחוויות. אל תחשוש מהלסטריגוניים ומהקיקלופים, אף לא מחרונו ש
פוסידון; דבר מכל אלה לא יקרה בדרכך, אם לא תשפיל מחשבותיך, לו
רגשי תם בלבד יניעו גופך ונשימתך. לא תפגוש בלסטריגוניים, לא
בקיקלופים ואף לא בנפטון הזעוף, אם אינך נושאים עמך, בנשמתך,
אם לבך אינו מציבים בדרכך.
"אחל לעצמך כי תהא הדרך ארוכה; כי רבים יהיו בה בקרי הקיץ, בהם
תחדור- למרבה התודה, למרבה העונג- לנמלים נעלמים; קנה מחנויות
בני צור, ומלא אמתחתך במיטב הרכולה: בצדפות ואלגם, בענבר
והבנה, ואלפי סוגים של בשמים משכרים. קנה ככל שתוכל מאלה
הבשמים המחניקים; בערים מצריות רבות עבור, ושתה בצמא דברי
חכמיהן.
"תהא איתקה שמורה בלבבך לעד. משאת נפשך היא כי תגיע לשם, אך אל
תקצר דרכך; מוטב כי תימשך שנים רבות, ואך בימי זקנתך תגיע לזה
האי שלך, כשהנך עשיר ברוחי הדרך- בלא לצפות לאיתקה כי תעשירך.
"איתקה היא שהעניקה לך את הדרך היפה; בלעדיה, לא היית יוצא
לדרך. אין היא יכולה לתת לך, אלא- זאת.
"אף אם תמצאנה ענייה - לא אכזבתך איתקה. שכן חכמת, לאחר חוויות
כה מרובות, והבינות מה פרושן של האיתקות.

האם מהצלחת טיילר בשנת 1976 ניתן להסיק שתיאוריית המטרה, כפי
שמוצגת ב"המשך לחלום" וב"איתקה", מוכחת כמוצדקת? לא בהכרח.

הסתברות מילוי מטרת העל המוחשית הגדולה, כדוגמת טיילר של 1976,
נמוכה. מאוד נמוכה. סביר להניח, שמטרת העל של רוב בני האדם
הפועלים לפי תיאוריה זו, לא תמומש לעולם.
שימו לב- כוונתי למטרת העל בלבד, ולא למטרות המשנה. להלן
דוגמא: אדם חולם על קריירה בפוליטיקה: הוא רוצה לשנות את העולם
כמה שיותר לפי השקפת עולמו. את מטרת העל אפשר לסמן כתפקיד
הפוליטי הרם ביותר לו ניתן להגיע בישראל, והיא ראשות הממשלה.
בכדי להגיע למטרה זו, על אותו אדם להשיג מטרות ביניים רבות:
להצטרף למפלגה, לגייס תמיכה, להיכנס להנהלת המפלגה, לרוץ
בפריימריס, להיבחר לכנסת, להימנות לשר, ועוד דברים רבים וקשים
כל- כך, שלו הייתי כותב את כולם הייתם מחזיקים בידיכם כרגע
ספר, ולא מאמר. לפיכך, לפי תיאוריית המטרה, ייתכן מאוד ואותו
אדם לא ישיג את מטרתו לעולם- אך ניסיונותיו מספקים לו חיים
מלאי תעסוקה והתרגשות.

בראשי עולות שתי בעיות עיקריות בתיאוריה זו:
הבעיה האחת, הנפוצה, היא "הבנת המציאות": אדגים אותה על חברינו
הפוליטיקאי: ברגע שיגיע להבנה שמטרת העל שלו לא תמומש לעולם,
והתפקיד הרם ביותר אליו יגיע הוא גזבר המפלגה, הוא עלול להיכנס
למצב של תסכול: כל מאמצו עד "נקודת ההבנה"- שכנוע האנשים,
הריצה בפריימריס, התואר השני במדעי המדינה- כולם יכולים
להראות, ברטרוספקטיבה מאותה "נקודת הבנה", כבזבוז זמן משווע,
והיזכרות בקשיי הדרך אף יגבירו את התסכול. ככל שמטרת העל נראתה
ריאליסטית לאותו אדם, כך תסכולו של האדם יגבר, והוא עלול לשקוע
ברגשות חוסר אונים נוראי. הבעיה עלולה להתעצם בהקשר למטרות
המשנה ("בסדר, ויתרתי על ראשות הממשלה, אך לעולם לא אהיה שר!
לעולם אפילו לא אשב בכנסת!!!").
כמובן שקיימת אפשרות שאותו אדם יקבל את המציאות בהבנה, כמשתקף
מהשיר "איתקה", אך אפשרות זו נראית לי כסבירה פחות.
הבעיה השניה, הנפוצה פחות, היא ההתמודדות עם ההצלחה: דוגמא
טובה לכך אפשר למצוא בסטיבן טיילר. כזכור, טיילר השיג את מטרת
העל שלו ב- 1976, לאחר שלהקתו נחלה הצלחה יתרה- מכירת מיליוני
אלבומים, מילוי אצטדיונים וסחיפת קהל מעריצים רב. שימו לב:
מטרת העל הושגה בגיל 28, פחות ממחצית משך זמן של אדם ממוצע
בחברה המערבית! אז מה קורה עכשיו? גם לטיילר לא הייתה תשובה.
אפשר להתייחס לבעיה זו כסוג של ניוון: אם אין, לכאורה, לאן
להתפתח- לא מתפתחים. ואם לא מתפתחים, ואין גורם מדרבן, רוב
הסיכויים שהמצב יוליך לנבילה. זה בדיוק מה שקרה לטיילר. הוא
שקע עמוק לתוך הסמים, ועם השנים המוזיקה והכוכבות (שדעכה) הפכו
ללא יותר מעבודה, דרך להגיע אל הסם. בהקלטת הופעה מ- 1983
הנמצאת ברשותי, מצבו העגום מתברר במלוא עוזו: לאחר שהלהקה
התחילה לנגן שיר מסויים, טיילר סירב לשיר. כל שעשה זה לצעוק על
חבריו ללהקה: "כל מה שאני רוצה זה ג'וינט, אתם לא מבינים?!".
טיילר היה קרוב מאוד למוות ממנת יתר. ייתכן ואם הדבר אכן היה
קורה, תיאוריית המטרה היתה מתה יחד אתו.

אך טיילר חי. בחייו מחזק טיילר את תיאוריית המטרה חיזוק שקשה
להפריך: לאחר שהבין שאיבד את מטרת העל הראשונית שלו, להיות
כוכב- על, הציב לעצמו מטרת על קשה אף יותר: להיות כוכב- על פעם
נוספת. הצבת מטרה זו היא שגרמה לו לקחת את עצמו בידיים, להיגמל
מסמים יחד עם חבריו ללהקה ולחזור לגדולתו. כרגע (2001),
אירוסמית' היא אחת הלהקות המצליחות בעולם, מצליחה אף יותר מאי
פעם בעבר. היא המשיכה להמציא ולחדש, להוציא אלבומים ולמלא
אצטדיונים.

פתרון אפשרי הוא שייתכן וההבנה שמטרת העל לעולם לא תושג
במלואה- תמיד אפשר לפתח את המוזיקה, תמיד אפשר למשוך עוד
מעריצים, תמיד אפשר למלא עוד אצטדיונים כדוגמת אירוסמית'- היא
זו הגורמת לטיילר וחבריו ללהקה להמשיך ולטפס מעלה מעלה על הר
ללא פסגה.
פתרון אפשרי נוסף גלום בשירו "מדהים" ("Amazing"), משנת 1993.
בשיר זה מעלה טיילר על נס את הידרדרותו לסמים, וחזרתו מ"מוות
רוחני".
לקראת סוף השיר מובא משפט, שמעניין מאוד לבחון בהקשר לנושא:
להלן המשפט:

"...Life's a journey - not a destination
And I just can't tell just what tomorrow brings
"...החיים הם מסע - לא יעד
ואני פשוט לא יכול לומר פשוט מה המחר מביא"

ממבט ראשון, תפיסה זו נוגדת לחלוטין את "תיאוריית המטרה":
החיים הם לא יעד. פשוטו כמשמעו. האמנם? או שמא זו הפנמה עמוקה
של משמעות התיאוריה, המשלימה בגלוי עם העובדה ש"הדרך לאיתקה"
עצמה היא המטרה. המשפט השני יכול להיות להתפרש כחיזוק של הנחה
זו- השלמת העובדה שאיני יכול לגלות את המחר, ובכך לצפות לדרך.



מה הפתרון האמיתי? האם לחיים צריכה להיות מטרה, והוויות החיים
צריכה להיות הדרך לאותה מטרה? או שמא החיים הם מסע שבו אנו
צריכים לפסוע בדרכים לא ידועות ו"לחיות את הרגע"?
בנימת סיכום, הרשו לי להציע פתרון: אפשר והפתרון לא אחיד: כל
אדם צריך לבחור את התבנית הבסיסית מאוד שהצגתי כאן וליצוק בה
את יכולתו. ייתכן גם שהתבנית משנית בלבד, ומה שחשוב זה למלא
אותה באופטימיות ושמחת חיים, שכן שתי התבניות יכולות ליצור
הצלחה, אך בלי החומר הנכון, התוצר הסופי פשוט לא יחזיק.



נספח 1: מילות השיר

Dream On (Steven Tyler, 1965)
Every time that I look in the mirror
All these lines on my face getting' clearer
The past is gone
It went by like dust to dawn
Isn't that the way
Everybody's got their dues in life to pay
I know what nobody knows
Where it comes and where it goes
I know it's everybody's sin
You got to lose to know how to win
Half my life is in books' written pages
Live and learn from fools and from sages
You know it's true
All the things come back to you
Sing with me, sing for the years
Sing for the laughter, sing for the tears
Sing with me, if it's just for today
Mabye tomorrow the good Lord will take you away
Dream On, Dream On
Dream yourself a dream come true
Dream On, Dream On
Dream until your dream come true
Dream On, Dream On, Dream On...
Sing with me, sing for the years
Sing for the laughter and sing for the tears
Sing with me, if it's just for today
Maybe tomorrow the good Lord will take you away


המשך לחלום (סטיבן טיילר, 1965. תרגום עצמי, 2001)

בכל פעם שאני מביט במראה
כל הקווים שעל פניי נעשים ברורים יותר
העבר אבד
הוא חלף כשקיעה ישנה
האין זו הדרך
לכולם יש את חובותיהם בחיים לשלם
אני יודע מה שאף אחד אינו יודע
מאיפה זה בא ולאן זה הולך
אני יודע שזהו החטא של כולם
אתה צריך להפסיד כדי לדעת איך לנצח
מחצית מחיי נמצאת בדפיהם הכתובים של הספרים
לחיות וללמוד מהטפשים ומהחכמים
את יודעת שזה נכון
כל הדרכים מוליכות חזרה אליך
שירו איתי, שירו למען השנים
שירו למען הצחוק, שירו למען הדמעות
שירו איתי, אם זה רק למען היום
אולי מחר האל הטוב ייקח אותך
המשך לחלום, המשך לחלום
חלום לך חלום שיתגשם
המשך לחלום, המשך לחלום
חלום עד שחלומך יהפוך למציאות
המשך לחלום, המשך לחלום, המשך לחלום...
שירו איתי, שירו למען השנים
שירו למען הצחוק, שירו למען הדמעות
שירו איתי, אם זה רק למען היום
אולי מחר האל הטוב ייקח אותך


נספח 2: הגרסה האנגלית שהוגשה לסטיבן טיילר 9.1.2002
תרגום: קווין המילטון ואנוכי

Nineteen Sixty Five. The golden age of the anti-war
movement in the U.S. The ways of life these organizations
stood for broke the conventions of the competitive society
where they grew. The movements, which had been made under
the influence of North- East Asian philosophies, made a
stand against the ambition for excellence in ways that the
western society dictated in advance.
Into this reality Steven Victor Tallarico grew up. In the
same year, when he was only 17 years old, he wrote his
inspirational song "Dream On". This song was a musical
breakthrough after its release in 1973, since it became the
first Power Ballad.
But besides being a musical breakthrough, it best describes
the philosophical life of a teenager growing up in the 60's
in the best way possible. Its title, Dream On, describes us
an idealistic young man who stands in front of his life
charmingly optimistic. During the song Tallarico (Tyler with
the years) acts like a teenager - complains about the
necessity of school, mentions his (lost?) love - and with
that shows a lot of wisdom - facing the fact the every
person has got his dues in life to pay, and even tells us
that we got to lose to know how to win. All that Tyler dips
in a great joy of life is expressed in the first part of the
verse: "Sing with me, sing for the years/ Sing for the
laughter, sing for the tears/ Sing with me, if it's just for
today/ Maybe tomorrow, the good Lord will take you away."
Tyler shows in this song an approach to life which other
people embrace only after their mid life crisis: Be happy,
be optimistic, celebrate all the good and bad, because maybe
tomorrow you will die.
In the second part of the verse, Tyler gives a suggestion
to the solution: "Dream on, dream on/ Dream yourself a dream
come true/ Dream on, dream on/ Dream until your dreams come
true."
If I let myself to analyze the meaning of this song, I'd say
this: This is life, be happy with it. Live it in the best
way that you can: Give yourself a heroic purpose (=dream),
and don't forget what your goal is until you reach it.
Therefore, the heroic purpose acts as an incentive.

  When examining the biography of the writer, it turns out
that behind the song "there is a cover:" Tyler's biggest
dream - or his highest purpose - was to become a rock star,
and he "dreamed until his dream came true."
  But to tell the truth, "dreamed" could be the wrong word.
He shed tears and blood for that dream. Five years after
writing the song, and a few months after his band broke up
(the rumors say that the reason the band broke up was
because they couldn't keep up with the perfection of Tyler),
he was watching a rock trio at a local club. He decided that
was it. He got a band. So he took two members from that
band, adding a drummer and a guitar player (who was replaced
a year later) - and that's how Aerosmith was created, who
after a very hard work received a contract in the end of
'72. The song Dream On, by the way, was recorded for their
first album but the song only had a local success. Only in
'76, after the band received a national acceleration, the
song was re-released and had the big success that the young
Tyler had wished for.
  The circle was closed. Aerosmith became a huge success,
because of the song Dream On - directly, but also
indirectly: Tyler fulfilled strictly the message he himself
had written in the song. He made the members in his band
practice nonstop, to perform every day at dark clubs for a
small charge and so on. And his incentive was still that old
dream of being a rock star. That was his biggest goal. The
success, eventually, was beyond what was expected.
This outlook on life wasn't Tyler's invention: A classic
example to this outlook philosophy is given in the poem by
Constantinos Cavafy (the translator's identity is unknown):

"When you set out on your journey to Ithaca, pray that the
road is long, full of adventure, full of knowledge. The
Lestrygonians and the Cyclops, the angry Poseidon -- do not
fear them: You will never find such as these on your path,
if your thoughts remain lofty, if a fine emotion touches
your spirit and your body. The Lestrygonians and the
Cyclops, the fierce Poseidon you will never encounter, if
you do not carry them within your soul, if your soul does
not set them up before you.

Pray that the road is long. That the summer mornings are
many, when, with such pleasure, with such joy you will enter
ports seen for the first time; stop at Phoenician markets,
and purchase fine merchandise, mother-of-pearl and coral,
amber and ebony, and sensual perfumes of all kinds, as many
sensual perfumes as you can; visit many Egyptian cities, to
learn and learn from scholars.

Always keep Ithaca in your mind. To arrive there is your
ultimate goal. But do not hurry the voyage at all. It is
better to let it last for many years; and to anchor at the
island when you are old, rich with all you have gained on
the way, not expecting that Ithaca will offer you riches."


From Tyler's success in 1976, is it possible to figure out
that the purpose theory, as it's been shown in Dream On and
Ithaca, proven right? Not necessary.

The probability of fulfilling the big concrete purpose, as
with Tyler in 1976, is low. Very low. It's reasonable to say
that the high purpose of most people that work according to
this theory, would never be fulfilled.
  Pay attention - I mean the high purpose only and not the
secondary purposes. Here's an example: A person dreams about
a career in politics. He wants to change the world as much
as possible according to his world view. The high purpose
could be indicated as the biggest politic part that is
possible to get to in Israel, and that is the prime
minister. In order to get to this purpose, this person needs
to go through a lot of intermediate goals: To join the
party, to induct support, to get into the party's
management, to run in the primaries, to be chosen to the
Knesset, to become a minister, and some other difficult
things, that if I wrote all of it, you would be holding now
a book and not an article. Therefore, according to the
purpose theory, it's very likely that the same person would
never get his purpose at all - but his attempts give him a
life time full of employment and excitement.


In my head comes up two major problems with this theory:
The first problem, the most common, is the "understanding of
reality:" I'll give an example on our politician friend:
Once he understands that he would never fulfill his high
purpose, and the biggest part he would ever get is a bursar
in the party, he may get frustrated: Everything he's done -
convincing people, running for the primaries - all could
look from the retrospective of the "understanding point", as
a waste of time and remembering the hard times would make
his frustration even bigger. As long as the high purpose of
this person looks so realistic, that's how his frustration
would grow, and he may sink in horrible impotent feelings.
The problem could increase about the other purposes
("Alright, I gave up on being a prime minister, but I would
never be a minister! I would never be at the Knesset!!")
Of course there's also a chance that the person would get
this reality in understanding, as it says in the poem
Ithaca, but this choice seems less likely to me.

The second problem, the less common, is coping with the
successes: A good example to that can be found in Steven
Tyler. As I said, Steven did his high purpose in 1976, after
his band got a huge success - selling millions of records,
selling out stadiums, and getting a lot of fans. Pay
attention: The high purpose was achieved at the age of 28,
less than half the time than an average person in the
western society. So what happened now? Tyler also didn't
have an answer. It's possible to regard this problem as a
sort of degeneration. If apparently there's no where to
develop, then you don't. If you don't develop, and there's
no incentive, then most chances that the situation will lead
to wilting. That's exactly what happened to Tyler. He sank
very deep into the drugs and with the years the music and
his stardom (which started fading) became no more than a
job, a way to get to the drugs. In a concert recording I
have from 1983, his bad condition comes clear. After the
band started playing a song, Tyler refused to sing. All he
did was to scream at the band members: "All I want is a
joint, can't you see?!"  Tyler was very close of dying from
an overdose. It's possible that if it had happened, then the
purpose theory would have died together with him.

But Tyler is still alive. In his life he braces the purpose
theory, a bracing that can't be confuted: After he
understood that he lost his first high purpose, to be a
super star, he set himself a purpose even higher than the
original one: To be a super star once again. Setting this
purpose is what made him to get himself back together, to
quit drugs together with the rest of the band members, and
to regain his stardom. Now in 2001, Aerosmith is one of the
biggest bands in the world, having a big success  more than
ever before. They keep reinventing things, making great
albums and filling stadiums.

A possible solution is that it's possible the understanding
that the high purpose would never be completely achieved -
it's always possible to develop the music, it's always
possible to get more fans, always possible to fill stadiums
just like Aerosmith - is what gives Tyler and the band to
keep climbing up and up on the mountain without a peak.
Another possible solution can be found in the song Amazing
from 1993. In this song Tyler tells about his drug
addiction, and then about his return from a "spiritual
death."
Towards the ending of the song comes a line that is
interesting to examine concerning the subject. Here's the
line:



"... life's a journey - not a destination
And I just can't tell just what tomorrow brings."



From a first look this grasp is completely opposite from the
"purpose theory:" Life is not a destination, literally. Is
that so? Or is that a deep introversion of the theory's
meaning, which openly completes with the fact that the "way
to the Ithaca" itself is a purpose? The second sentence can
be explained as a confirmation of this assumption -
completing the fact that I can't discover the tomorrow and
therefore to be expecting the way through.

What is the real solution? Does life need to have a purpose,
and living this life need to be the way to this purpose? Or
is it that life is a destination which we have to walk on
unknown roads and to "live the moment?"
  In conclusion, let me make a solution. It may be that the
solution is not even: Every person needs to examine the
basic pattern that I've presented here to mold his ability.
It could be that the pattern is only secondary, and the
important thing is to fill it with optimism and happiness,
since these two patterns can hold success, but without the
right material the final product will just not hold.