בספר "חמדת" יש את כל השאלות המוסריות, והמציאות רשעית במידה
כזו שהן מאבדות את משמעותן. מקהלת תופי טם-טם.
התיאורים הם מזן נדיר, הם נתפסים דרך החושים הקהים: הריח, הטעם
והמגע. הם אפופים, ארומיים וגרגריים גם יחד. נבלעים ומשפיעים
מיד על הקיבה. לוחצים, מגעישים. מפזרים בגוף חום או קור כבר
במורד הגרון. הם צריכים להקרא לגימות, לגימות. שאיפות,
שאיפות.
מפני שהחושים הללו עמומים, מלבד בתחילתם ובסופם, צריך לגלגל את
המלים בלשון ובחיך עד שחשים רק במרקם ואז להריק אותם
פנימה...ובסבלנות לעקוב אחר שובו של הטעם - טעם הלוואי.
כי הספר "חמדת" הוא כמו יין: יבש ועם זאת נוזלי, מעורר את
הרגשות ומיד מקהה את החשיבה, והוא מאציל מריחו וטעמו לבאים
אחריו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.