לפנות בוקר
התבהרות.
הבריחה אל המעומעם, איננה נובעת מחרדת-כישלון.  היא סד
העינויים של האינקוויזיטור העצמי, בנג'י בחבל ההולך ומתארך.
האינקוויזיטור בוחן את זכות החירות שלי במבחן-הישרדות.  זכות
החירות שלי לבחור את מסלול חיי תקפה כל זמן שאני שורד את
המבחן.  כל מבחן עולה בדרגת הקושי.  המבחן הוא על הדרך שבחרתי,
אבל בתנאים שכפה האינקוויזיטור.
(שאלת כפירה סמויה: מה מקור הכוח של האינקוויזיטור?)

שבת
בריחה אל המעומעם, או מוטב - נסיגה אל המעומעם.
עמעום הרצון, הכנעה, אוחזת בי עתה.  ביום ראשון עליי להגיש
מספר עבודות, וביום שני מתקיימת בחינה חשובה, והנה אני רובץ
בביצה של נכות-רוח ומביט בעצמי, ביאוש, נטוע חסר-אונים בדרכו
של עדר המטלות השועט לקראתי.

השיר "מפנה מקום" מתנגן פתאום ברדיו ואני קופץ על רגליי ונסחף
בתנועה קצבית המטיחה לעבר דפנותיי את המצוקה, ונפשי כאילו
בוקעת מתחת המעטה הנוקשה ומפציעה עליזות וחיוניות.
השיר מלבב באירוניה המרומזת המופנית כלפי "האהבה הנעלה",
ומפזרת מעל ראשי את הקלילות שכה חסרה לי עתה, כגזירי-נייר
המושלכים על החוגגים בקרנבל.

אין בכוחו של השיר להצית בי את עוז הרוח הנחוץ לחצות את קיר
האש הדמיוני המטיל בי מורא משתק והעוצר מבעדי לעשות את הדרוש
(וגם אפשרי).  ביכולתו רק להסיט את פניי מן החום המעיק הבא מן
המחסום, ולזכותני במשב קריר ומרענן.

זמן כלשהו
אותיות תלויות מקווי-השורות של ניר מכתבים, מוצגות לראווה. כך
קרביי, כתמנונים המתייבשים על חבל ברחובות יוון.  אך הכתוב,
אני חש, משמש אף כמקור תקווה היות והוא פועל כחתרן תחת המנגנון
הרודני בהסיטו את מרכז הכובד אל האני השני, זה הניטרלי, הבוחן
מן הצד את הנעשה ברציונליות קרה, בריחוק של היסטוריון מאימת
המלחמה ותלאותיה.  ניטרליות זו מוציאה אותו מתחום דריסתו של
האינקוויזיטור.

אחר חצות
חזרתי מהסרט "קזינו".  הקולנוע הפך להיות המקלט הפרטי שלי.
אני מדמה את עצמי מביט מבעד לחלון הרחב של רכבת נוסעת, קרקוש
גלגליה מתמזג בהדרגה בהזיותיי ונעלם לבסוף, הפוגה הכרחית בדרכי
מאי-לאן.  לעתים המראות חולפים על פניי, אך יש והם נוגעים ללבי
ומציפים אותי בתחושות, ונפשי נעורה מן הקהות העגומה בה היא
שרויה תמיד.
אפשר והקולנוע הפך לאובססיה הקטנה שלי.  סבורני, שכל אדם החורף
כך בעונתיות זקוק לציר סביבו יוכל לחוג בתנועה סתמית שתביא
מנוחה.  מעין מחול מכני המאפשר התחמקות גם בשעה שאבד כל שמץ של
נחישות והרצון התמוסס וגווע.

כתבתי על פתק תזכורות ירקרק:
"ידידתי, בפרשת-הפרידה הייתי לכוד בסבך הקפלים של עצמי, עד
שהעמדת אותי על טעותי, כזיפן שאינו יכול להבחין בכך אלא בראותו
את פניהם של שומעיו מתכרכמים."

כמה ימים מאוחר יותר
היום ישבתי בשיעורים, מטומטם מחמת החום והשרב.  מבעד למסך
הלאות שערפל את מחשבותיי לא יכולתי שלא להבחין כי זוהי למעשה
התגברות של מצב נפשי תדיר הרבה יותר.  בנוסף נוכחתי לגלות
שהקמילה הנפשית דומה מאוד לימים בהם אני נתקף כאב-ראש, אומנם
לעיתים רחוקות מאוד, בהם כל רצוני, להיפטר מן המטרד, ואין בי
כל חשק, ואפילו לזכות בנחמת אחרים, וכל מטלה שאני מוכרח לבצע,
אני נזהר שלא להתאמץ מידיי, שלא יקום ארי הכאב מרבצו, וישאג.
הכאב בלב ליבה של ישותי, שאינו דומה כלל לכאב חיצוני, מקהה את
חושיי וכל ניסיון לקלוט רעיון חריף או לעכלו מוגבלים ביותר.
בעוצמה משתנה אוחזת בי חולשת הדעת כמעט כל העת.  הכאב והתיעוב
העצמי נלווים לחיי זה זמן רב, ובשיפעת זרועותיהם משתרגים סביב
נשמתי כמטפס עקשני עד כי לעתים אינני מבדיל בינם וביני.  במידה
רבה של דמיון לטשטוש הגופני, ימי הם רצף של ניסיונות ללמוד,
ולחיות חיי חברה במידת האפשר ובאופן שלא יפסקו כליל, בה בשעה
שהייתי רוצה לברוח ובלבד שאזכה למנה של שקט.  כל קשר אישי וכל
אתגר קודמת להם התחבטות באשר לסיכונים הנובעים מן הנזק שיגרם
באם ישתחרר השד מן הכד, לאנדרלמוסיה שתשרור בגינו.  כל תהליכי
החשיבה המופנים לדברים חיצוניים לי וכל מגע אנושי אם הסובב
אותי הפכו להיות עמל מתיש עבורי, על אף שלא אחת הם מסבים לי
נחת ומרגוע רגעיים.

כתבתי במכתב לידיד את אברהם חלפי ונמלכתי:
"אם לא ראית את סערת החורף
קורעת את ימי גזרים -
לא ראית אותי חומק
מלוא גוף
מתוך לבי ונס ממנו
כמו ממגיפה.

איני רוצה עוד באכזר הזה
רך-הבשר
אומר תפילות מרחמים.

אם לא ראית איך שמש צהריים
כבתה פתאום ביום בהיר -
איך זהבה השחיר
על עפעפי עיניי...

עכשיו אני על פני תהום
כמי שאין משקל לפעמי חייו."