לפני הרבה הרבה שנים, היה פילוסוף ושמו זן. זן קם בוקר אחד
ככל הבקרים באחת המערות בין הרי המדבר בה הוא נהג לשכון מפעם
לפעם בלילות החמים. כרגיל, הוא קם לתוך מדיטציית-הבוקר שלו,
כשלפתע, בעוד הוא יוצא מהמדיטציה, היכתה שאלה במוחו... "מה אם
אני עדיין חולם?!"
במהרה הוא נבהל בעוד שאלות נוספות החלו עולות במוחו אחת אחרי
השנייה במטר מהיר כגשם זעוף... מאותו היום (לאחר שהחזיר עצמו
למדיטציית-הרגעה קצרה), הוא עסק כל חייו בחיפוש אחר התשובות
לשאלות הללו ובעוררותם של אחרים לנושא.

יום אחד, לפני כמה שנים, בא אליי זן תוך חלום-בהקיץ בהיותי על
שפת-הים ושאל אותי: "אילו היית בתוך חלום, אך לא יכולת
להתעורר, מפני שלא היה מי שיעיר אותך... ולא היית רואה באופק
את היום בו תצליח להתעורר... הכיצד היית מבדיל בין מציאות
לחלום? והאם היית נבהל כשאגלה לך שזהו חלומך בלבד... ולא
המציאות?" "למה שאבהל?" שאלתיו בחזרה, "למה שתיבהל?! האין זה
ברור?? הרי מה תוכל למצוא בחלום שיהיה שווה את ידיעת האשליה?
איזה דבר תוכל כבר למצוא, שירגיעך מן העובדה שאין זו
המציאות, ושזו נגזלת ממך כך סתם בהינף-יד?!?" "אבל," הרהרתי
בראשי "אם זהו החלום, אינני יכול לדעת איך נראית המציאות. אולי
כבר עדיף לחלום, אולי המציאות לא שווה אף את רגע ההתעוררות".
מכיוון שהוא היה חלומי-בהקיץ, הוא שמע בברור את הרהורי ראשי
ומייד ענה לי... "בכל זאת, לא הייתה אוכלת אותך הסקרנות? האם
באמת היית נשאר עם לב רגוע בעוד אתה יודע שיש סיכוי שדבר
מסביבתך אינו קיים כלל וכלל??".

מאז עברו כמה שנים, והספקתי ללמוד קצת על הדמות אשר הופיעה מול
עיניי באותו היום. למדתי כי עוד הוא אמר, שאם אכן זהו חלום, יש
ביכולתי לכופף כפיות, להאיץ את גדילתם של פרחים ואפילו לעוף,
שכן אין הכפית מתכופפת (הכפית עצמה קיימת רק בראשי), הלא זהו
אני המתכופף בגישתי אל הכפית. מכאן ומכאן, למדתי לאהוב ולהוקיר
את דבריו של זן...
וזאת כנראה הסיבה שהיה לו האומץ להופיע בפניי פעם נוספת אתמול
בלילה...
"ובכן ילדי הקט, האם במשך שנים אלו בהם לא נפגשנו מצאת תשובות
לשאלותיי??" שאל אותי פרי-דמיוני. "לא לכל שאלותיך" עניתי
כחתול אשר נותן מבט עצוב ויללה של 'תנו לי אוכל ופינוקים', אך
בליבו יודע כי ישרוד בקלות את יום המחר, "אך לחשובה מכולן
מצאתי תשובתי. שאלתני אם יש הדבר, אשר אוכל למצוא כאן בחלומי,
שירגיעני מן העובדה שאינני כלל במציאות..." יכולתי לשמוע את
מחשבותיו המופתעות: "אינך מתכוון לומר לי שאכן מצאת כדבר היקר
הזה?!", אך למרות ששמעתי את מחשבותיו, המשכתי ""אני מצאתי את
הדברים היפים בחיים, מצאתי את הרגעים והאנשים, אשר בזכותם
רצוני הוא להמשיך ולחלום." "האומנם כך הדבר?" ענה זן בפליאה
מוחלטת, "אם אכן כה קלה דעתך, אם אכן הינך כה בטוח בדבריך, הבא
לי דוגמא..."

וכך יצא, שמיד עם סגירתי את עפעפיי ופתיחתם בשנית, עלית את
במוחי, כדוגמא מושלמת. "ובכן, איני יודע אם אתה שליח מן הערים
מעליי, אשר מנסה לשכנע אותי להתעורר, או שגם אתה פרי-דמיוני;
אך בבטחה אוכל לומר לך כי כאן בחלומי ישנם דברים אשר שווים שלא
להתעורר, רק בכדי לא לאבדם. דוגמא נהדרת לכך תוכל לראות
בידידתי. הרי לה בבוקר הקרב יום-ההולדת ה-18 לחייה, וכבר היא
הספיקה להתמלא כישרון ויופי. הנה היא לפניך" אמרתי ומייד
דמיינתי אותך מול עיניי, בכדי שיוכל גם הוא לראותך. "היא כה
קטנה, ורק בת 18", אמרתי בעודי מבין כמה קטן אני עצמי, "וכבר
אתה יכול לראות מולך יצור, אשר טיפח את יופיו מעל לכל ציפיות
הסביבה האפשריות. כבר אתה יכול לראות נערה כשרונית וחיננית
שאף נפילותיה יראו כה יפות בשל חינניותן. כבר אתה יכול לראות
נערה שיכולה בהינף-יד-ומכחול להביע את רגשותיה ומחשבותיה
בברור. כבר אתה יכול לראות את יופייה של האנושיות, יופייה של
החייתיות ויופיו של הטבע, כולם כאחד, מונחים בפשטות מושלמת
בתוך יצור אחד קטן, חמוד ויפה. האין העונג בידיעה שקיים יצור
כה מקסים בחלומך, מספיקה לך, בכדי לרצות להישאר בחלום?" שאלתיו
כשאלה רטורית. "אך אמור לי ילדי הקט" ביקש זן, הפעם מסקרנות
אמיתית ותמימה, "האומנם מספיק לך לדעת על קיומו של יופי זה,
בכדי להנות משהייתך בחלום? גם אם אין אותו היופי מיטיב לך
ישירות? הלא לפי תיאורך, יכול כי הינך חי מול הדבר היפה ביותר
בחלומך, אך זאת בעודך סובל באופן אישי מדברים אחרים בחלום
זה..."

לא היססתי לרגע ומייד ידעתי מה לענות: "אז זהו בדיוק העניין,
פרי-דמיוני, שאין אני צריך כלל לתהות מה יקרה כשיהיה לי רע;
שכן ידידתי זו, היא היא אשר ידעתי ואדע שאוכל לפנות אליה בכל
מצב ובכל שאלה... וגם אם לא תהייה לה תשובה, קל ורגוע יהיה
המצב, לאחר שיחה קצרה איתה. כי היא מייד תניף מכחול מילים
צבעוניות, שיבהירו את מעגלי האנרגיה בחלומי זה, וייצרו מהם
ציור ברור בצבעי-מים עדינים ורכים, אשר יגרמו לכל צרותיי
להיעלם ולהיראות כיפות ועמוקות אל תוך האגדה החלומית בה אני
חי".

כך הבנתי, בליל האתמול, שברצוני לומר לך תודה:
תודה על כל רגע של אושר, תודה על כל טיפה של הנאה. תודה על כל
טיפות העונג, תודה על כל טיפת שלווה. תודה על כל טיפה של
עזרתך, תודה על כל טיפה של הבנה. תודה על היופי באומנות-קיומך,
תודה על עצם היותך יפה...
תודה על כל צבעייך היפים...
תודה על כל טיפה.

סיפור זה נכתב כמתנת יום-הולדת 18 לידידתי. הסיפור בא יחד עם
מעטפה עליה כתובות המילים "נא לפתוח לאחר קריאת הסיפור". יחד
עם אלו היו כמה אביזרים במתנה, על אלו מפורט בתוך המעטפה...

הכיתוב במעטפה:
אז מה בעצם המתנה, את שואלת?
המתנה שלי אלייך, אחרי התגלות הלילה שעבר, היא קטנה, אך
עמוקה...
משהו אל ליבך.
הלא ציינתי את כשרונך, המיוחד והקסום כל כך; לצייר את המציאות
בצבעים עדינים, על נייר דקיק או על בד רך.
אז חשבתי "מה אוכל לתת?" והתשובה לא הייתה פשוטה; אך עם רצון,
אמונה ונחישות-דעת, הגעתי להחלטה...
אתן לך כלים מיוחדים, שבעזרתם תוכלי לשפר את השימוש בכשרונך.
והרי לך הסבר קצר על המהות בשימושם:
יש לך כאן סטנד לציורים. מהו שימושו? האם את יודעת?
ובכן זה דיי פשוט, הוא משמש בכדי לעצור לרגע קט, להסתכל על
הציור המונח לפנייך, לקבל אותו כמות-שהוא ואז להחליט מה ברצונך
לשנות או להוסיף לו. ציור זה, חביבתי, הוא המציאות... זכרי
לעצור מפעם לפעם בכדי לראות את התמונה בשלמותה.
ישנו גם מכחול. האם את יודעת מה הוא מראה לך? האם את יודעת למה
הוא משמש?
הוא מראה לך שרצונותייך, עד כמה שהם רכים, יש שיישארו חדים
וממוקדים כקצהו של מכחול. המכחול משמש בכדי שתוכלי להוסיף את
רצונותייך הצבעוניים, בעזרת קצהו הממוקד, לתמונה הכוללת של
חייך.
ולבסוף, הבאתי לך גם מכחול מיוחד, אשר קצבותיו מפוזרים. שימושו
הוא בכדי לרכך ולעדן את התמונה... למכחול זה, אשר קצבותיו
מפוזרים לכדי נקודת מבט רחבה, תוכלי לקרוא "הגישה החדשה
והעדינה שלי"
כל זאת אתן לך ליום הולדתך, כחלק מלבי...
שתדעי שתמיד יש לך את החלק הזה השמור לך בלבי.