וואי, כבר שנתיים, זה פשוט לא נקלט
זה נראה כמו יום, יומיים, לא כמו שנתיים.
והיא אומרת והוא אומר וכולם אומרים ואף אחד לא יכול להבין
שזה באמת ככה, השנים נראים כמו ימים.
וזה לא עובר זה לא משתפר
זה רק נהיה גרוע יותר.
יש דקה שמאמינים שהוא עוד יחזור
יש ימים שעדיין לא קולטים
ויש מידי פעם, שיודעים שלראות אותו, לא יהיה, לעולמים.

וזה שוב לא נקלט, זה לא הגיוני.
איך דבר כזה יכול להיות.
שילד קטן על ארצו להגן יוצא
ואת דרכו חזרה לא מוצא
ולא חוזר,
ומה הלאה?
כל החיים היו לפניו.
ובכך שרצה להגן הוא ויתר על הכלץ
איפה החתונה? הילדים? החיים?
אינם.

הוא בן 21 לנצח.
מוזר.
קשה להבין.
בחור שממני גדול ב-4 שנים
אני כבר עוברת אותו בגיל.
והוא, הוא ישאר ילד.
זה לא הגיוני, לא כך זה צריך להיות.
ופתאום, 21, נראה כמו ילד קטן, לא הבמוגר שנראה קודם.
נלחם בצבא, גיבור, פייטר כמו שקראו לו החברה.
כשמסתכלים לעומק, מגלים, ילד קטן.
שבס"הכ להגן על הארץ רצה.

ויש כאלה ויש אחרים
ואיך אפשר בגיל כזה לאבד חברים?
ואף פעם אי אפשר אפילו להבין,
דברים מוזרים איך מתרחשים החיים.
ומי שלא עובר לא מבין.
התמונות בעיתונים
של אנשים שמכירים
שלפני שעה דיברנו, ראינו, צחקנו
חזרו לצבא ואין חזרה.
הם נשארו שם
ועכשיו בעיתון יש את פרצופם.
ספורם.
מותם.
ומאז, כל אחד שנוסף.
הפצע נפתח מחדש.

ולפעמים יש ימים שקצת יותר טוב.
כי לא נותנת לעצמי לחשוב
מפחדת שהכל יתפרץ בחזרה
ולהירגע לא אוכל
והיום, פעם בשנה.
אני מרשה
ובמכה
הכל מתפרץ, ולא לדעת מאיפה בא.
מרוב שנשמר בפנים אולי? הכל בורח במכה?
ולא לשלוט
וקשה להירגע
אחרי שקרה, אחרי שמת
הפחד רק מתחזק
והגעגועים לא מרפים
הם נהיים יותר ויותר קשוחים
הדאגה לחברים שעדיין נלחמים
הפחד שאם קרה יכול לקרות שוב
והם לא מבינים מה אנחנו כאלה דאגניים
להם זה נראה רגיל, הלחימה באויבים
בדיוק כמו שהם אמרו.
עד שנורו.

וככה זה ימשיך להיות.
דורות ודורות
לימודים וצבא
איבוד חברים
בשביל הגנה
והמשכה בחיים
כאילו כלום לא קרה.

זה לא נראה קצת מוזר?
תחשבו קצת לעומק ותראו.
אחרי שעברו את כל המסלול
כדי לפתוח בחיים משלהם
אפילו את האפשרות לקחו מהם.

ואת אותו הרגע זוכרת
ששאלו, שמעת מה קרה?
הייתה פעולה, חייל נהרג
שאת מכירה.
ישר רועי עלה לראש,
לא יכול להיות, לא, זה בטוח לא רועי, אז מי זה?
זה רועי...
מה? באותו הרגע הכל מהדהד לך בראש, מה? חייל? נהרג? מכירה?
רועי? נהרג? רועי? לא נקלט.
אתה חושב שזה פשוט לא יכול להיות.

ומאז הימים עוברים והמוח מסרב לקלוט.
בשבילנו הוא עוד כאן, פשוט לא במראות.
רק בראש, בזכרונות
וכמובן בתמונות
זה מה שנשאר,
מהאוצר.

מילד קטן
שכנראה רצה קצת יותר מידי.