הגעתי.
12 שנים של טחינת מוח במידע לא הכרחי ולא נחוץ. שנים בהן
מלמדים אותך מה לחשוב, ולא כיצד.
אז מה השגתי עד עתה ? שליטה טובה בחומר הנלמד ? דבר שנראה לי
לא שימושי, אפשר לומר מתפורר לי בין הידיים.
אז נגיד שהחכמתי והשכלתי והגעתי לשנה האחרונה.
אבל אחרי מסגרת אחת באה מסגרת שניה.
ואולי ככה עדיף? הכל מוגדר לך מראש ואז אתה לא מוצא עצמך מרחף
באוויר, תוהה לעצמך מה אתה בעצם אמור לעשות.
עוד מסגרת ועוד מסגרת, והכל קבוע מראש וכולם עושים אותו דבר.
אותה צביעות, אותן "נורמות חברתיות". ומי למעשה קבע אותן?
ומיהו שיחליט?
אני מוצאת את עצמי מהרהרת.
הייתי מעדיפה להישאר תמימה, לחיות בחוסר הידע. בעולם הילדות
החם והאוהב ולא לעבור לעולם המבוגרים הקר והמנוכר. אבל זוהי
אינה דרכו של הטבע ואני צריכה להשלים ולהתפשר.
לחיות את חיי בניסיון להגיע למשהו. לאיזושהי פואנטה מאחורי
חיי, מאחורי חייו של כל אדם. במרדף שנועד לכישלון מראש.
ההרגשה הזו מלווה אותך כל חייך, השאלה, התהייה, שרק מכרסמות
אותך לאט לאט מבפנים.
הגעתי, נו אז?