אני יושב לי פה בדוחק.
דוחק פיזי ודוחק נפשי.
הגיע הזמן לרווחה אני אומר,
אבל אני לא מבין שזה רק הולך להחמיר.
אתה תמיד מוצא את הסיבה הספציפית למה אתה רוצה למות.
אבל אלו שמסביבך תמיד מסתבכים כשהם מנסים להסביר לך
למה עדיף לך לחיות.
אתה יכול להרגיש שהם מפספסים את הנקודה, את העיקר.
כי הם בעצם לא מרגישים את הכאב,
הם רק מנסים להמנע מהכאב,
הכאב שיבוא אחרי שאתה תמות.
תמות מזה שהרגת את עצמך, כמובן.
גרעפס
אי פעם ניסיתם להזיז את האצבעות ברגליים שלכם
באופן רפטיבי לכל כך הרבה זמן עד שבכלל לא הייתם
שמים לב שאלו האצבעות שלכם?
אני חושב שזה יכול להיות רעיון טוב, אם היינו יכולים
איכשהוא לנתק איברים מסויים מהגוף שלנו לזמן מסויים.
לדוגמא, אם כואבת לי היד, כי השתמשתי בה יותר מידי,
אז אני ארצה לנתק אותה מהגוף, כדי שלא יכאב לי.
טוב נו, אם לא תכאב לי היד יכאב לי הלב.
תמיד כואב משהו.
ככה זה אנשים.
הם אף פעם לא מאושרים, ואם הם כן, אומרים שהם מטומטים,
או פסיכיים.
תמיד כשאני כותב את המונולוגים האלה, אני מתאר לעצמי איך
מי שיקרא אותם (כן כן, אתה!) יחשוב לעצמו איזה מונולוג יפה.
אבל תמיד אח"כ אני מקבל עליהם ביקורת שלילית.
אומרים שאני עוסק בעצמי יותר מידי,
שאין לי שום ראייה גלובאלית על החיים.
אולי זה נכון, אולי בעצם לא אכפת לי מכלום.
ולמה שיהיה לי אכפת?
אחרי הכל, בסוף היום, כל מה שאכפת לי ממנו,
זה אני.
הלא כן?
טוב נו, למי אכפת.
גם אם היה לי אכפת מאנשים אחרים חוץ ממני,
לאף אחד לא היה אכפת ממני.