לאחר שקיפלתי את המונופול והתלבשתי בבגדים שבית החולים הביא לי
התארגנתי ליציאה וחיכיתי שיעל וערן יבואו לקחת אותי.
יעל וערן הגיעו עם מכונית החברה של ערן.
ערן התחיל לחתום על טפסי הביטוח  בשבילי דבר אשר לקח 10 דקות
אך נראה כאילו שזה היה נצח.
הייתי מציץ בשעוני אילו היה לי אחד, אבל ברגע שיש לי שעון,
ואני לחוץ אני מסתכל עליו כל כמה שניות.
'אוף בירוקרטיה מחורבנת, תמיד גורמת לי להיות עצבני'.
התחלתי לטופף ברגלי, ויעל שישבה לידי הרגיעה אותי עם ידה הקטנה
והעדינה.
לאחר שערן נאלץ למלא במקומי את הטפסים, חזרנו הביתה מבית
החולים והגענו לדירתנו בעלת שלוש חדרים במהרה.
לאחר נסיעה נעימה ברחובותיה הסואנים של ת"א עם יעל לצדי, ידינו
שלובות וערן מקדימה נוהג.
לאחר שהגענו לבניין שלנו ערן רץ אץ קדימה עולה שלוש מדרגות
בפעם, משאיר אותי ואת יעל ללכת לאיטנו מחובקים. עולים מדרגה,
מדרגה מנסים ללכת כל כך לאט כדי שהזמן לא ייגמר לעולם, כדי
שרגעי האושר הללו שיש לנו ימשיכו לתמיד, לנצח.

לאחר שהגענו לקומה השלישית שבה אנו מתגוררים קפצה יעל לפני
הדלת ועמדה מולי בעודה אומרת "יש לי הפתעה בשבילך"  וביקשה
ממני לעצום את עיניי, וכך עשיתי עד אשר יעל הכניסה אותי
לדירתנו בעדינות.
אדום הבהיק, ועיניי העצומות הרגישו את האור.
היא נשקה לי על הלחי ואמרה לי לפקוח עיניים.
"הפתעה!" צעקו כעשרים איש, חברינו הקרובים, הקליקה שלנו.
חיוך גדול עלה על פני ועל פניהם של יעל ושל ערן כשהם ראו כמה
שמחתי לראות את כל חברינו שוב.
כל כך נהנתי ששכחתי מהכל, התרכזתי רק ברגע, כמו שאני נוטה
לעשות, להנות ולשכוח מהכל.
וכך נרשמה עוד מסיבת הפתעה מדהימה בתולדות החבורה.

בבוקר או שמה עלי להגיד צוהריים, השעה כבר הייתה אחת, יעל וערן
היו ערים. והכינו ארוחת צוהריים. קצת גבינות, נקניקיות, קולה
וציפס.
במהלך הארוחה יעל וערן סיפרו לי את מהלכם של הימים האחרונים,
מתכנון המסיבה, עד לשבוע החופש שקיבלתי מעבודתי.
אני עובד בחברת היי טק נידחת בצפון ת"א, לא משהו מפואר אבל
בהחלט משלמים טוב והעבודה לא כל כך מאתגרת ודי נחמדה.
אחרי הארוחה ערן הלך לעבודה ויעל נשארה איתי.
אני הלכתי להתקלח, בזמן שהיא עשתה כביסה, לאחר שהורדתי ממני
המון לכלוך, לא רק פיזי יצאתי, וראיתי את יעל שלי מתנשאת לגובה
של מטר שישים ותשע בלי נעלי העקב שלה, עם החזה האפרסקי היפה
שלה, עיניים חומות מדהימות, מחייכת, את החיוך המדהים שלה שאני
כל כך אוהב לראות.
אני יכול פשוט להתבונן בו שעות, היא והפרצוף המנומש שלה, חצי
שמנוני, פשוט מדהימה.
שיערה השחור גלש על כתפיה, היא לבשה חולצה שחורה גדולה, ומכנסי
בוקסר קצרים.
היא רצה וחיבקה אותי. התחבקנו, ביחד מחזיקים אחד את השני קרוב
ללב.
עוצמים עיניים.

לאחר מכן נכנסנו לחדר ושמנו את הדיסק ששנינו אוהבים, את הדיסק
שהיא גרמה לי לאהוב, את הדיסק הראשון שהיא הביאה לי.
היא נשכבה על מיטתה, ואני לידה. היא טרחה להוריד את חולצתה
ולהסתובב אלי, להפנות אלי את גופה שאותו מכיר אני כל כך טוב,
כל פינה ועיקול, איפה זה כואב, איפה זה נעים, איפה זה מדגדג.
הסקס היה כרגיל, לא משהו מיוחד או מהנה, פשוט רגיל. 'לא שרגיל
זה רע, שגרה יכולה להיות נחמדה ביותר'.
מחשבותי בזמן הסקס היו נוראיות ולא רגילות, חשבתי על כמה המעשה
אוהבים שאנו עושים מחלי אותי, כמה הוא גורם לי להרגיש לא
מאוהב, לא אוהב, לא נאהב.
כמה שהדבר הזה נעשה בשביל ההנאה בלבד, שזה כבר הרגל שלנו, כמה
דבר זה לא בשבילי, כמה הדבר הזה נוראי, על כמה אני לא נהנה.
בבוקר קמתי, הוצאתי את ידי מתחת לראשה של יעל שלי והלכתי לישון
בסלון, ידי כמעט ונרדמה בגלל שראשה של יעל נח עליה כל הלילה.
נרדמתי שוב בסלון. לאחר שקמתי הסתבר לי שערן עזב לעבודה ויעל
הלכה ללמוד.
נשארתי רק אני לבד בבית. התיישבתי על הכורסה עם ידי מוחזקות
ואצבעותיי פרוסות אחת כנגד השניה בתנועת החשיבה שלי, והתחלתי
לחשוב על כל חיי.
הגעתי למסקנה שהם די טובים בסך הכל, כלומר הם נורא נחמדים, אני
נהנה פה ושם, יש לי יעל שאוהבת אותי ואני אוהב אותה, אני אוהב
אותה?
כלומר כל כך נהנתי איתה מאז שפגשתי אותה עד עכשיו, אבל המצב
השתנה.
כן, הוא השתנה אני מוכרח להודות באמת, כבר הבנתי שערן הוא לא
באמת חבר אמיתי, ויעל, אני כבר לא אוהב את יעל.
אני לא אוהב את החיים שלי עכשיו, טוב נו, מישהו כבר עושה משהו
כדי לעזור לי להיפטר מהם לא כך?
"אינני מבין מה אני אמור לעשות עכשיו, לשבת ולחכות ליעל וערן,
להגיד להם טוב ביי אני לא יכול יותר?!" חשבתי לעצמי.
הבנתי שזה כנראה עניין של זמן, זה רק משהו רגעי שאני מרגיש
מכיוון שאני במצב רגשי גבוה, כן זה בטח זה.
אמרתי לעצמי בקול חלוש והלכתי להכין אוכל.
לאחר שאכלתי לעצמי ארוחה קצרה שאת כל צומת ליבי הקדשתי לה
ולטעמים המיוחדים שהיו לה, אה העונג לאכול  את כל הטעמים. הכל
היה כל כך מיוחד. כל כך שונה, למעשה כך גם חיי היו מעכשיו,
שונים לא יכלתי לחיות בצורה זהה, אבל אין דבר אחר לעשות מאשר
להתמודד עם המציאות, וזה מה שנאלצתי לעשות.