בזמן שרכבתי על אופני חזרה הביתה בבית ספר שמעתי לפתע את מיכל
צועקת: " אור, אור חכה שניה אני צריכה לדבר אתך עצור את
האופניים!" עצרתי את האופניים שלי וחיכיתי שהיא תגיע אלי. שהיא
הגיעה מתנשפת  בכבדות הרמתי אותה והושבתי אותה על הכידון של
האופניים ונסעתי למקום האהוב על שנינו מגיל 5. פתאום נזכרתי
איך הגענו לשם ביום הראשון, בדיוק מיכל עברה לגור לידי. רדפתי
אחריה עד שהגענו ליער. זה היה מוזר יער באמצע העיר הגדולה? אבל
מאז זה היה המקום החביב שלנו תמיד היינו נפגשים שם וחושבים
ביחד על מזימות שובבות. הנה הגענו הנחתי את האופנים בצד
והתיישבתי לידה בצל העצים. והתחלתי לספר לה: " יו... את לא
תאמיני מה עשייתי היום למורה לחשבון..." היא קטעה אותי באמצע "
ששש...." היא שמה את אצבעה אל שפתי היא המשיכה את דבריה: "אני
צריכה לספר לך משהו" היא  נראתה לי עצובה " מה השעו אותך? אל
תדאגי, אני אדאג  שישעו גם אותי כדי שלא תהיי לבד" ניסיתי לנחם
אותה "לא אור זה לא זה, אבא שלי מצא עבודה חדשה מחוץ לעיר אני
אצטרך לעבור מפה" היא אמרה לי. היא לא יכלה אפילו להסתכל אלי
שהיא דיברה "מה? מתי? לאן?" לא הבנתי מאיפה זה נפל עלי "עוד
שבוע, לנתניה.  אל תדאג נוכל לכתוב אחד לשני." היא ניסתה לעודד
אותי "מי יעזור לי להדביק מסטיקים לכיסא של ענת המכשפה? מי
ילווה אותי הביתה? מי יעזור לי בשיעורים? מיכל את חייבת להישאר
אני צריך אותך! תוכלי תגורי איתי!" אני לא יכולה לגור אתך סבתא
שלך תעצבן וחוץ מזה אני רוצה לגור עם הורי ואחי". הדמעות החלו
לנזול הרמתי את אופני ודיוושתי הכי מהר שיכולתי. לא יכולתי
להסתכל ולראות את מיכל יותר. כשהגעתי הביתה מצאתי את אימא
יושבת בסלון ורואה טלוויזיה הלכתי אליה וחיבקתי אותה תוך כדי
שדיברתי בגמגומים: " אימא, מיכל עוברת מכאן!" את אימא זה לא
ממש ריגש היא רק אמרה: "כן אני יודעת, עוד שבוע לא?" כעסתי
עליה: " מה ידעת ולא סיפרה לי למה?" היא הסבירה לי. היא לא
אוהבת שאני כועס עליה-  "מיכל השביעה אותי לא לספר, היא רצתה
לספר לך". אחרי שבוע ראיתי את חברת ההובלות הוספת את הרהיטים
של הבית של מיכל לבסוף ראיתי את מיכל יוצאת מביתה רצתי אליה
ואמרתי לה: " אני אוהב אותך מיכל, לעולם לא אשכח אותך" היא
חיבקה אותי הרגשתי איך הדמעות זולגות מעיניה ומרטיבות לי את
החולצה. היא שאלה אותי תוך כדי שהיא מחבקת אותי בכל כוחה: "גם
אני אוהבת אותך תמיד אהבתי אותך. כך זה הכתובת שלי בבית החדש
תכתוב לי כל שבוע בסדר?". היא הביאה לי פתק קטן עם כתובת  "כן
כל שבוע אבל גם לי יש משהו לתת לך" הבאתי לה קופסה קטנה ובתוכה
היה טבעת  בצורת לב "אני לא מאמינה! תמיד שאסתכל עליה אזכר
בכך".
מאז עברו כבר 20 שנה ועכשיו אני כבר בן 35 יש לי ילדה קטנה בת
7 שקוראים לה נוגה ואימא שלה היא האישה הכי יפה בעולם ואם
עדיין לא ניחשתם אימא שלה זאת מיכל. כן, אותה מיכל.