לילה מכושף עם ירח שהוא כבר לא ממש מלא, שלל נרות ופינק פלויד
ברקע.
אווירה של מקום אחר... רחוק מכאן.
למרות שזה קרוב לבית, מרחק של כמה צעדים בלבד, היא מרגישה הכי
רחוקה שיש.
אוכל, הרבה אוכל, אוכלת מהר כדי להספיק לטעום מהכל.
קטורות ונרות ממלאים את האוהל שבנינו עוד רק היום
אנשים באים והולכים, יושבים לידה מעבירים סיפור או שניים, היא
צוחקת עם הצחוק המתגלגל שלה, והגומות.
הם מחייכים לעצמם, שהם הצליחו וקמים לשבת ליד מישהו אחר.
לבד, ביחד, ושוב לבד.
נשכבת על אחד הסדינים, עוצמת עיניים ומקשיבה למוסיקה שממלאת
לאט אותה, את כל הריק שיש לה בפנים.
והוא כל כך קרוב אליה.
היא יכולה להרגיש את הנוכחות שלו גם כשהוא לא מדבר
וזה כואב לה ועם זאת משמח.
מתגעגעת, לא מתגעגעת.
פותחת את העיניים ותופסת אותו מסתכל עליה.
מהר מסיט את העיניים ועושה עצמו כאילו לא ראה אותה בכלל.
היא קמה ועם המוסיקה שמתגברת מתחילה לרקוד בין האנשים, קופצת,
מנענעת את גופה, מכשפת בתנועותיה, הוא חושב לעצמו.
כל כך רוצה לקום ולרקוד יחד איתה, אך הוא ממשיך לשבת, מעמיד
פנים שהיא לא שם.
שהדבר היחידי שהוא חושב עליו מאז שזה נגמר הוא רק עליה.
מעשן נרגילה ומסתכל על העשן מלטף את האויר בשלל צורות.
"שיהיה לך לילה מהנה רצוף קסמים ומכשפות"
היא לוחשת לו באוזן, הוא נבהל, קצת נרתע, מסתכלת בו בזוג
עינייה הגדולות שתמיד אמר שבזכותן היא דומה יותר למכשפה.
הוא צוחק עם העיניים המחייכות שלו.
היא מחייכת אליו בחזרה.
והוא מרגיש שזה הסוף...
עוצם עיניים שלא תראה את הדמעות
פותח אותן בחזרה והיא כבר לא שם.