אז ככה,
הנה אני פה,
הרגע התעוררתי.
שמתי לב שכשמתעוררים מרגישים רע.
האם זה בגלל שהיה כל כך כיף בחלום,
או בגלל שיהיה כל כך רע במציאות?
כנראה שאני אף פעם לא אדע,
כי אני לא זוכר את החלומות שלי,
אלא אם הם חלומות רעים.
אולי זה איזהשהוא סמל,
שאני זוכר רק דברים רעים.
אני צריך עוד מעט ללכת,
ולכן אני מרגיש מקוצר.
פעמים לא מספר ניסיתי לשלוח לפה את דבריי,
ובכל פעם סירב האתר להתיר לי.
האם זה בגלל שאני כותב גרוע,
או פשוט בגלל שלא רוצים לקרוא את יצירותיי?
מה זה משנה, בכל מקרה, מה שהיה היה,
ועכשיו, המונולוג האווילי הזה עומד להיות חלק
מהאתר.
אני מרגיש גם טוב וגם רע בקשר לזה.
מצד אחד, יש פה איזה ג'ושפנקה לאגו,
כי אחרי הכל, מפרסמים משהו שכתבתי.
אבל מצד שני, אני מרגיש רע על כל הביקורת
השלילית שאני בטח עומד לקבל על זה.
אני חושב לעצמי שבכלל, אני תמיד מתעלם מביקורת
שלילית, כי אם הייתי רוצה כזה סוג של ביקרות,
הייתי פשוט שואל את עצמי,
"תגיד, מה ת'חושב על עצמך?" - וכל הרעל שבעולם
היה יוצא החוצה.
אולי בזה שאני שולח לפה את המונולוג הזה אני עושה
קריאה נואשת לעולם שיאהב אותי,
שירצה אותי, ושיקבל אותי אליו כמו שאני, בלי לבקר אותי.
אין לי מושג.
למי אכפת בעצם, לשני אנשים שהולכים לקרוא את זה?
אה, ולשני אנשים שבתוכי.
אבל לי בעצם לא אכפת, כי אני מדחיק את זה.
את מה בעצם אני מדחיק?
את זה שאף אחד לא רוצה לקרוא את מה שאני כותב,
או את זה שאני סכיזופרן?
קשה לי להחליט.
מה זה משנה.
אולי בסופו של דבר אני אמות בתאונת דרכים בעוד זמן קט,
ואז כל הבולשיט הזה כבר יהיה באמת היסטוריה.
ואז כולם יגידו, חבל שהוא מת, למרות שבעצם בלב הם
יאמרו לעצמם ברוך שפטרנו.
כולם חושבים שאני משוגע, אבל אף אחד לא אומר לי את זה
בפנים.
למה בעצם? הם פוחדים שאני אחתוך אותם עם סכין?