נמאס לי מהצגות. לשיר, לשחק, לרקוד, להיות משהו מעצמי אבל לא
ממש הכל, להיות התפיסה של אחרים אותי.
אני יכולה לעשות קטע דרמה או לקרא איזה שיר, כן , הרגשתי ככה
פעם אחת לפני הרבה שנים, או לפני יומיים, עכשיו אני מרגישה
משהו אחר, אז מה לקרא בשביל להיות אוטנטית?
וללמוד בעלפה, כשאני על הבמה, להתרכז בלזכור את המילים, לזכור
ולא לשכוח, ואם אני שוכחת לעשות כאילו זה בדיוק הרגע המתאים
לעצור וכך זה תוכנן מראש. להזיע בלי טיפות רטובות, להתאמץ בלי
להיות שקופה, להיות כל הזמן דרוכה למבטים ולשקף קו אחיד כדי לא
לאיים על הצופה המוגבל, וכולנו כאלה.

ולא, לא להיות ספונטנית, מתוכננת עד היסוד, כל מילה היא אני,
בדקתי לעומק,  ובסך הכל הקטע הזה הוא בדיוק בדיוק מתאים, והוא
לא רק הבחירה שלי, הוא ההמנון שלי, אני חיה אותו כל הזמן,
וכדאי שתזדהו אתו. אתם לא יכולים שלא, כי אני הלו מביאה את
עצמי, אמיתית, כינה ותמימה, כמה מרגש.
וקצת, קצת נמאס לי, האמת, מהמשחקים. נמאס לי להיות חלק מעצמי
ולביים בחלק הזה את כל השחקנים כמו לבכורה.

אז שיהיה לכם ברור, שאליכם אני מדברת, זה לא קטע לכל אחד, זה
לא יכול להיות.
ושיהיה לכם ברור שזו אני מדברת, זה לא קטע שלכל אחת נכתב, אלא
לעצמי בלבד,
ולא סתם לעצמי, אלא הוא קיים רק ברגע הזה, ובמקום הזה, על
המשבצת הזו בדיוק, ואם אזוז סנטימטר זה יהיה אחרת, ואם תנשמו
תשנו לי את הקטע, אז תשתדלו לא לזוז או לנשום יותר ממה שכבר
עשיתם עד עכשיו.
וכן, זה לא הקטע היחיד שלי, יש לי עוד המון קטעים, עוד ועוד
ועוד,
והם לא התחילו ולא יגמרו סביר להניח,

אז לפני שתעשו ממני זיכרון שולי, לפני שתקטלגו אותי בספריה
ה"זה לא אני -  אז לא חשוב, מתי תורי יגיע", אני אומרת, זה כן
אתם. אני אתם,
כי ברגע הזה העניים שלכם היו רק עלי, שלכם,
והמחשבה שלכם קראה רק אותי, הזאת, הממוחשבת,
ואם היא נדדה זה היה בגללי,
ולאן שלא הלכתם זה השביל שלי שצעדתם בו.
וגם הרגשתם משהו, אני אומרת לכם, ובזבזתם את הנשימה היקרה שלכם
מולי,

והאמת, גם אני, אני הייתי כאן רק בשבילנו, אחרת לא הייתי עושה
את זה כמו שעשיתי. אני הייתי כאן אתם בעצם, לא הייתה לי מטרה
אחרת חוץ מאשר לגרום לכם למשהו לקרות.
משהו יצא כאן?
משהו מעצמי, גם אם אדישות קרה, בטח אתם לא יכולתם להיות אדישים
מולה, אנחנו כל כך אדישים בחיים האלה, כל כך מכניים, כל כך
קטעים של אחרים, כל כך מעט מקשיבים כמה כל דבר מדבר אלינו,
והוא בכל דבר.