לתמונה יש גם בית, לא רק מסגרת.
מאחורי האנשים המסתכלים אפשר לראות מקום שלם בתוך קופסא.
לפעמים יש מרחב פתוח בחושך, לפעמים אני רואה פינה שהיתה לי בית
- והלב ניצבט.
מקום שהשתוקקתי לשוב אליו משך היום, להכנס אל חופת סדיניו
המרגיעים, שיכנס אלי בסוף הזמן המושאל החוצה.
כשהן מונחות כולן על דלת המקפיא הן נראות כמו רשת וירטואלית של
החיים, מחוקקת בריבועי תמונות ובחורים ריקים בלעדיהן.
זה לא שלם - הן לא שלמות, אני מלקה. זה שלא היו החיים שלי ולא
שלך. תמונות קטועות של ממלכה קטועה ומה הוא מנציח, הנגטיב הזה,
החיוך מהעבר עכשיו שואה. |
