"סליחה, ראית אולי את בן? בן הרטמן? עם השיער הבלונדיני
הארוך?"
הבחורה עם השמלה המתנפנפת מסתכלת עלי במבט בוהה, לא ממש מבינה
מה אני רוצה, מי אני בכלל ולמה אני מדברת איתה ועוד מול כולם.
היא בערך נדה בראשה לשלילה וזה מספיק טוב בשבילי להמשיך הלאה
בחיפוש ולברוח מהמבט שלה. איפה בן?
הבחור הזה בפינה, נראה כאילו הוא עומד להתיישב על דנה, שהייתה
שיכורה מספיק בשביל לדבר עם שמיניסט מסיים. ולמרות שאין לי
חיבה מיותרת לדנה החלטתי לשאול גם אותו. "סליחה," אני מתפרצת
ביניהם, משתחלת בין זרועותיו (כמה יש לו? 5?) ומחייכת " ראית
אולי את בן הרטמן? בן? עם השיער הבלונדיני הארוך?" הבחור נראה
כאילו וריד מרכזי עומד לפקוע אצלו בראש אם אני לא אזוז, ומהר,
משדה הראיה שלו. מאחורי שמעתי את דנה ממלמלת שהוא ליד הברזייה
בחוץ, מדבר עם אורי. בצעד קליל אני נחלצת ממבטו של אדון בחור
שממשיך לבהות במבט מאיים אל החלל שהשארתי (אולי נתקע לו ככה
הפרצוף? אולי הוריד כבר פקע?) ונראה כאילו הוא יצא מידי שימוש
באופן זמני. דנה מדליקה סיגריה ומחכה מולו, לראות מה יקרה.

בדרך אל הברזייה אני נתקעת באנשים, שופכת משקאות וחוטפת מספר
קללות שחלקן אפילו הכרתי.
ליד הברזייה אין איש חוץ משגיא שיכור אחד.
אני שונאת כשנעלמים לי במסיבות! רגע אחד אתה לא מסתכל, אולי
עוצם עיניים בשביל לרקוד לבד, אולי נתקע במישהו עם הראש בצעד
ריקוד מגושם ומסתובב לראות מה הנזק שנעשה, ומצמוץ אחר כך אתה
חוזר לעצמך והופס- אתה לבד. ואז מתחילה הפארנויה. אולי הוא הלך
הביתה? אולי הוא הלך לרקוד עם מישהו אחר? אולי איזו נערונת
קיפצה אל בין זרועותיו ועכשיו הוא עסוק באיזה חדר אחורי?
אז מתחילים לחפש. וככל שנואשים יותר התיאורים כלליים יותר.
בלונדיני! אם הייתם שואלים אותי אתמול מה צבע השיער של בן
הייתם מקבלים לפחות שלושה משפטים ורשימה של גוונים (משחר עולה
דרך חיטה זהובה ועד דבש טהור) אפשריים. עכשיו, כשכולם עסוקים
בלהפריש הורמונים, ולחפש את מי שנאבד להם, בלונדיני זה מספיק
טוב.

חזרתי פנימה, דמעות מתחילות לרוץ מאחורי עיני, יודעת שעוד רגע
יבוא דגדוג בעפעף ושני מצמוצים מאוחר יותר כבר יהיה קשה להסתיר
את האף שמתנפח ומאדים. אז מה עכשיו?
לבד. בפרום. הנשף הכל כך אמריקאקי, שאירגנו כל הבנות המצחקקות
מהשכבה. והכל ורוד מצחקק מסביב, ואיפה בן?
בצד ימין, ליד הבר אפשר לראות את עומרי וזוהר עושים תחרות מי
מצליח להקפיץ הכי הרבה טקילות בלי שיצא לו מהאף, אבל לעומרי יש
אף ממש גדול ככה שאם במקרה כן יצא לו מהאף ייקח לנוזל לפחות
רבע שעה להגיע מהגרון אל קצה החוטם (וגם זה רק במקרה שזה לא
ילך לאיבוד באפלה שבתוך ראשו).  

ברקע מנגנים שירים מגעילים שאף אחד לא אוהב ולאף אחד אין מספיק
השפעה בשביל שהם יפסקו, כי הדי.ג'יי, בניגוד לכל הסכם
שהמצחקקות טוענות שסיכמו, פשוט אוהב את הספייס גירלז.
אז בסוף התיישבתי על מדרגה בכניסה, צופה אל התנועה הזורמת
מהאולם ואל האולם.
זה מצחיק הדו פרצופיות הזו שיש למדרגות, פעם אתה מפחד להחליק
וליפול וכבר מדמיין את החבורות הסגלגלות שינוצו על ישבנך, ורגע
אחר הן תומכות בך כשהכל נראה ורוד (מצחקק) ובן הלך לאיבוד.
אחרי ארבעים דקות (כשספייס גירלז הפך לטראנס) החלטתי ללכת.
סיבוב נוסף, נואש עוד יותר ("ראיתם אולי בחור? עם עיניים ואף
ושיער?") שהוכיח לי שבן אכן כנראה נבלע במעבה איזה שיח עם איזו
בחורה (או, עם קצת מזל, באדמה, לבד) ואני הולכת הביתה. למה הוא
לא אמר לי שהוא הולך? או שהוא הולך עם מישהי לאן שהוא? או עם
מישהו (היי, אני לא שופטת...)?. רק להגיד: "יאללה, נועה,
זזתי."

בדרך אני מתחילה לבכות. לא אכפת לי מהמסיבה או מהערב האבוד,
אפילו לא חשבתי על איזו נערה לתפור את המעשייה השפלה הזו, רק
נעלבתי.
אולי זה מוגזם אבל אני מצפה מחבר (לא חבר חבר, חבר טוב, חבר
ידיד) שאפילו אם קלאודיה שיפר בכבודה נמרחת עליו ומזמינה אותו
להתהוללות, שיעצור הכל, אפילו את העולם אם צריך, ויבוא להגיד:
"זזתי".
אני הייתי אומרת.