הגעתי למצב שבו ליבי אינו יכול לדעת עוד צער, עיניי לא יכולות
יותר לדמוע. מחשבותיי אינן יכולות לאכיל את האובדן.
ידיי אינן יודעות מה לעשות עם החוסר.
לא משנה אם זה יום או ליל אני נמצאת בחושך כמעט תמידי.
אבודה. וקרה. ולבד.

בלילות אני חולמת אותך.
מסתכל אתה על כולנו ומאשים.
ללא כחל וסרק.
רק עם העיניים מתריס. ללא מילים.
עובר אתה דמות דמות ומטיח בכל אחת מאיתנו את האשמות- שלא היית
מאושר, לא חווית מספיק, שלא חשבת שאהבנו אותך מספיק, שלא
השתדלנו די, שחטאנו כלפייך.
והמבט שלך חודר אל קרבנו מלא בשינאה ובהירות.
מאוחר מידי מכדי לתקן. מאוחר מידי למרק את הסבל.
חשבתי שיהיה לי עוד זמן לתקן ולכפר.
לא דמיינתי שתלך כה מהר.
סלח לנו.


כשהיית קטן יותר חשבת שאיני יכולה לטעות.
כל דבר חדש ששמעת ולא ידעתי אם הוא נכון עד אשר וודאת אותו
איתי.
חשבת שאני כ"כ חכמה שאני יודעת הכל.
"אתי, זה נכון שאין סוף למספרים?"
"אתי, זה נכון שהיקום ממשיך להתפשט?"
"אתי, זה נכון"?
"אתי, זה באמת"?
עכשיו אתה יודע שאני לא יודעת כלום מהחיים שלי.
כעת כל התשובות פרושות לפנייך ואני נותרתי עם השאלות הכי קשות
שנתקלתי בחיי ובמותך.

יצאתי לחיים כמה חודשים לאחר מותך.
יצאתי לעולם ולאנשים.
נראה שדבר לא השתנה מלבד העובדה שהכל נראה טפל.
מה הטעם לחיים?
אהבה? עבודה? חברים?
הכל נזיל וסופי. על שום דבר לא ניתן לסמוך. דבר אינו בר
קיימא.
אז יצאתי לחיים. בלילה. בחסות החשיכה. כגנבת המנסה ללקט רסיסי
חיים.
הקפתי את עצמי באנשים קרובים וכאלו הזרים לי לחלוטין. שיהיה לי
גם מזה וגם מזה.
ראיתי את צלליתך. בין השיחים. מאחורי עמודים.
כשהבטתי שוב, התפוגגת כמשגיח ערפילי.
למרות רגשות האשמה, האבל והכעס הצלחתי להינות בלילה שיצאתי
לחיים.
כנראה בהשפעת האלכוהול שאפף את מוחי בתקווה שיטשטש את נכחותך.