הלכתי לאט. מתפלל לאלוהים כמו בכל בוקר שאולי הפעם היא לא תהיה
שם. אולי הפעם היא סוף סוף תלך למקום אחר. פשוט תעזוב בלי
להגיד לאף אחד שממילא לא רצה לשמוע. זה לא שלא ניסיתי דרכים
חלופיות אבל היא תמיד שם. היא נמצאת בנקודה שפשוט אין לה קיצור
דרך או עקיפה. והיא נשארת שם. בלי לזוז. אנשים מספרים שכבר
בערך 20 שנה היא באותו מקום ולא זזה. פינת קינג ג'ורג' -
שיינקין. זה מקום מאוד עמוס, מאוד יקר, מאוד... לא מתאים
בשבילה. כמה שוטרים כבר ניסו להעיף אותה משם? כמה בעלי מאפיות
כבר ניסו להאכיל אותה? כמה פקידי סעד ניסו לעזור לה? כמה אנשים
כבר עברו על פניה, בלי לראות אותה בכלל? תמיד הייתי מנסה לעבור
לצד השני של הכביש לפני שאני מגיע אליה.
גם היום. אומנם רק 5 שנים (אני חדש בעסק) אבל שרוליק למשל, כבר
20 שנה, כל בוקר רואה אותה. אני לא יודע כמה זמן אני אחזיק
מעמד אבל זה בטח לא יהיה 20 שנה.
עוד מעט אני אגיע אליה. עוד בערך 5 דקות בהליכה מהירה אבל אני
באמת משתדל ללכת מאוד לאט. פשוט כל כך כואב לי לראות איך אנשים
חולפים על פניה בלי להסתכל, בלי אפילו להרים גבה. היא הפכה
לחלק מהנוף.
דיברתי על זה עם שרוליק. הוא אמר שזה לא צריך לכאוב לי כל כך.
שאני היחיד עם הגישה הדפוקה והרגשנית. שאני בכלל לא גבר כי
לגבר דברים כאלה לא מפריעים. "תקשיב יא חביבי, ותקשיב טוב, כוס
אמק" (שרוליק הולך איתי ברחוב ונתקע במשהו. בעוד חסר בית. הוא
תמיד מקלל) "נניח שתזרוק לזקנה שקל, אחר כך תהיה רעב ותרצה
לקנות את הלחמניה עם שוקו שלך" (אני שותה רק לחמניה ואוכל רק
שוקו. שרוליק אומר שאני נקבה אבל זה פשוט טעים לי) "ונניח
שיהיה חסר לך שקל. רק שקל! רבאק!"  (שרוליק מקלל סתם. אנחנו
נכנסים לבית שלו ושרוליק מנשק את המזוזה.) "מה תעשה? יא נעל??"
בהתחלה עוד ניסיתי להסביר לו שבסופו של דבר אני אגיע הביתה
ואוכל אבל הוא לא הבין. כבר ויתרתי.
אני כבר רואה את המקום. אני הולך לאחר לעבודה אבל אני לא יכול
להריץ את עצמי. אני לא יכול יותר עם המראה הזה.
הנה היא. החסרת בית עם השמלה. שמלה שבטח פעם היתה מאוד יפה
והיום היא כבר סתם סמרטוט. בטח פעם האישה הזו נראתה למישהו
נורא יפה. היום היא סתם מקומטת עם שיער או יותר נכון בלי שיער
שפשוט לא נחפף כבר לפחות 20 שנה. איך בן אדם מגיע למצב שהוא לא
רוצה שאף אחד יעזור לו?! שרוליק אומר שפשוט לאף אחד זה לא מזיז
כי "העולם, כוס אמק, מקום של חראים, אוכלי חינם". אני רואה איך
כולם עוברים לידה, מעליה. נתקעים בה ומקללים אותה שהיא שוכבת
על הריצפה שם ותופסת מקום יקר שמיועד להולכי רגל. לא ל-"שוכבי
מדרכה". ממש לא אכפת לה. אם מישהו מחייך אליה היא לא מחזירה
חיוך. אם מישהו דורך עליה ומקלל אותה, היא לא מחניקה קללה או
קוראת לשוטר. אם מישהו זורק לעברה שקל, היא לא מושיטה את היד
אלא רק משאירה את השקל שם, בלי לקחת אותו.
אבל מעטים הם האנשים שאכפת להם. הם פשוט עוברים. ממהרים מאיפה
שהוא לאיפה שהוא. הרבה 'איפה שהוא' יש בעולם הזה... האם הם פעם
עצרו וחשבו למה? למה הם ממהרים? למה הם לא שוכבים על הרצפה
באמצע הרחוב, מנסים להאריך כל דקה שעוברת. למה הם מעדיפים
לחיות את חייהם בלי שום פואנטה, בלי שום מטרה, רק עם אמצעים
שנראים חשובים אבל הם לא ממש. מי מהאנשים האלה הוא באמת מאושר?
מי חוזר הביתה ואומר לאישתו "רבקה, איזה יום מאושר היה לי
היום". מי מאתנו פשוט חייך לאחרונה ולא בגלל שהוא ראה תוכנית
מצחיקה בטלויזיה או שמע שמישהו מקלל מישהו אחר. מתי חייכת
לאחרונה סתם כי הלכת ברחוב וראית ציפור עפה אל השמיים הכחולים
ואל השמש הצהובה? מתי חייכת כי סתם היתה לך הרגשה של לחייך
וראית את פלא הבריאה בכל דבר שעמד מולך?
תסתכלו כשאתם עומדים בפקק ומקללים את כל העולם כי יש לכם פגישה
חשובה ואתם לא תגיעו, תסתכלו על האנשים במכוניות לידכם שיושבים
עם הפנים החמוצים, מתאפרים בהבעות חשובות ובצבעים או קוראים
עיתון שזה המדכא הלאומי. מתי בפעם האחרונה, פשוט צעדת ברחוב
וחייכת? חייכת כי טוב לך, כי השמש צהובה יותר מהרגיל, כי יש
ענן נחמד חדש בשמיים, כי שמעת את השיר שאתה אוהב? אל תחייכו כי
סגרתם עיסקה, כי הרווחתם כסף בבורסה. תחייכו כי החיים יפים. כי
כמה שחרא, זה חרא עם ריח טוב של שמיים וצמחים מטפסים, וכי אתם
פחות או יותר חופשיים. למה אנשים לא מבינים שהם חופשיים? למה
הם צריכים לגרום למסגר את עצמם? למה הם פוחדים מחופש? אולי
חסרת הבית הזו היא היחידה האמיצה שפשוט מעריכה את הזמן ואת
החופש.
אז הלכתי לאט. מתפלל לאלוהים שהבוקר אני לא אראה אותה. אבל הנה
היא שוב כאן. ואני הולך עכשיו