"לופט, שלמה - זכר", סיפרה הפתקית שהוצמדה ברישול לבוהן שמאל
שלו. בוהן שבצבצה מתוך סדין לבן וגדול בחדר הקרור באבו-כביר.
מחוץ לבניין התקבצו החברים ההמומים. זו הפעם הרביעית השבוע
שאסון כזה קרה להם. חיים תקווה, המנהיג הרוחני כינס את כולם.
עשרות אנשים, צעדו דומם אל מאחורי אחד מפנסי הרחוב בדרך בן-צבי
לשמוע מילות נוחם מפי המורה הרוחני:
"אנו בתקופה של אסון, חברים, אמר מתוך מסנן האוויר שהיה מוצמד
לפיו. "חברים, אסון גדול שלא ינחם אותנו". החל חיים תקווה
בהספד מאולתר.

שלמה לופט באמת האמין שיחיה לנצח. הוא היה דמות מוכרת ופעילה
במיוחד בקהילה, ואפילו ריכז את אגף האוויר הטהור בארגון. למרבה
הצער, בעודו מתיחד עם הטבע הדומם ברמת הנגב קרתה תקלה מצערת
באתר סילוק האשפה הרעילה ברמת חובב. כל אלו שנמצאו ברדיוס של
קילומטר ממקום התאונה, שלמה לופט ועז בדואית אובדת,  מתו מיד.

"חברים, אנו בתקופה של אסון,  אסון גדול שלא ינחמנו.  קשה לעכל
את זה",  אמר וכולם נזכרו בצביקה אסמן.

צביקה אסמן היה מחלוצי הלוחמים בריסוס הירקות. אתם בוודאי
זוכרים את הפגנת היחיד המתוקשרת שלו מול השוק הסיטונאי
בתל-אביב.
בגפו הוא מנע כניסת משאיות אל תוך המתחם בעודו זועק  "מוות
לרעל". בשבוע שעבר, נעצר על-ידי משטרת ישראל, כשנתפס שופך סוכר
חום למנועי עשרים מטוסי ריסוס שחנו בשדה-דב. את הלילה בילה
בבית המעצר באבו כביר. הוא לא חשב שאת הלילה הבא יבלה בבניין
הנמצא ממול - המכון לרפואה משפטית.
אך כך היה. צביקה אסמן המסכן לא שיער שבתוך עלי החסה שאכל
בבוקר שחרורו מהמעצר דגר חידק קטלני. למרבה הצער, תוך שעות
צביקה כבר לא היה עמנו.

"לא נישבר ולא נירתע, חברים", רעם קולו של תקווה, מנסה להפיח
תקווה, "גם אם גרוננו ניחר, נמשיך במלחמתנו למען חיי צדק! כי
כולנו - לב אחד!"

שמיל הרצמן נפטר ביום שלישי. הוא היה ידוע כאיש חם מזג שנלחם
על עקרונותיו. העמותה שייסד, "הכה את המרעיל" אמנם לא הייתה
מוכרת בכל הארץ, אבל שמועות על איש אימתני שמכה אנשים מעשנים
ברחובות קרית ביאליק היכו גלים בכל אזור המפרץ.
תחילה היה לופת את ידי המעשן שנקרה בדרכו ומאיים עליו שאם לא
יכבה את הסיגריה המרעילה, יוכה. אם הפושע שיתף פעולה, הניח לו.
אם לאו, היכה בו נמרצות. הוא כמובן הסביר את מעשיו כטובים, כי
רק טראומה שכזו תאלץ עבריינים שכאלה לשנות את מנהגיהם הבזויים
ואף להציל את חייהם. הוא היה מוכר למשטרה, אמנם, אך שלם היה עם
מעשיו.
למרבה הצער, ביום שלישי נפטר שמיל מדום לב פתאומי בזמן עימות
עם קשיש שהדליק את מקטרתו בגן הציבורי מול העירייה.

"ועוד נדע ימים של חסד, של נצחון, של שלווה!"

נועם שלו הלך לעולמו ביום רביעי אחר-הצהריים. צוות ההצלה שהגיע
ליער בן-שמן התקשה לחלץ אותו מתחת לעץ האלון הגדול והזקן. אף
על פי שגופו היה מחוץ, על פניו ניבטה הבעת הרוגע - הבעה ששמורה
רק לצדיקים, רואי אור ועושי מדיטציה. ואכן באותו אחר-צהריים
שטוף שמש, יצא נועם כהרגלו לעבר היער להתמזג עם הטבע. עצים
נופלים לעתים רחוקות.
אכן ביש מזל.

"לא ניפול, נמשיך בדרך, נמשיך לצעוד", זעק חיים תקווה, מביט
מעלה וצועד קדימה ברוב און.
למרבה הצער, בור הביוב היה פתוח.
יהי זכרו ברוך.