אחת וחצי בלילה.
"אבא, מה קרה? למה אתה יוצא עם הרובה ?" שאלתי את אבי בזמן
שחיפשתי בשבילו את הפנס. "את לא שומעת את ההודים (1)? הם
צועקים כבר שעות". "אתה רוצה שאבוא איתך?" "לא! תשארי כאן".
"אמרתי שתשארי בבית!"
סגרתי אחרי את הדלת, עומדת על מחצלת הכניסה, עוקבת אחרי אבי
הזקן המדדה אל תוך הלילה. "אבא, אתה לא רוצה ללבוש
מכנסיים?!?". הוא אפילו לא הסתובב- בודאי נהם לעצמו משהו
והמשיך ללכת לאיטו בגופיה ותחתונים לבנות. עמדתי ליד הדלת,
מנסה לפלח את החשיכה במבט, לנסות לראות משהו או מישהוא מתגנב
בלילה.
עקבתי אחר מסלולו של אבי, אלומת אור קטנה סימנה לי מתי עצר
ולאן הלך. הוא כנראה הגיע ללוח הבקרה מכיוון ולפתע אור שטף את
הלולים, מביא בוקר באמצע הלילה.
ממקום עמדי יכלתי לראות מה קורה בלול. הודים התעופפו לכל עבר,
צעקו וצעקו מבלי שישאלו אותם מתי פורים.חשבתי שזה בטח שום דבר,
לא יכול להיות שמישהוא באמת מנסה לגנוב תרנגולי הודו באמצע
הלילה. זה בטח אחד הכלבים מהשכונה, בטוח...

חשבתי שראיתי תנועה
או ככה לפחות ניסיתי לשכנע את עצמי, כי אחרת למה אני מתקרבת
בזהירות ללול?

אבא לא יאהב את זה- אותי מתגנבת יחפה ובפיג'מה ללול. אבל מי
ינסה לגנוב הודים כל- כך קרוב לבית? ואם זה כלב- צעקה תבריח
אותו.
התגנבתי לאיטי ללול, מלטפת בדרך את כלבי הקשור. הוא היה שקט-
סימן שאין איום, אין אף אחד.
את רואה? את סתם מדמיינת...
הגעתי לגדר הלול, אחזתי בה ביד ימין, משלבת אצבעותיי במשולשי
הברזל הקרים. ההודים הנרגשים צעקו מתחת לחוטמי. לא ראיתי דבר
חשוד- כל השערים סגורים ואף השרשראות והמנעולים הנועלים אותם
במקומם. "זה סתם כלב" נאנחתי לעצמי.
תנועה לכדה את עיני מעברו השני של הלול. ראש הציץ ממרחק של
שלושים מ'. אבי, משחק בשוטרים וגנבים, בטוח שהלילה יתפוס גנב.
הלילה ינקום את הגניבה ההיא, אז כשהייתי בת 6 וגנבו לנו אלפיים
הודים- רבע להקה, בלילה אחד כשהיינו באילת.
חחחח, גיחכתי לעצמי. הזקן חושב שהוא קלינט איסטווד! טוב נו, זה
באמת הגיבור שלו. עקבתי איך הוא עוזב בשפיפה את הקיר המגונן,
מתגנב ללול- אותו הלול שמצידו השני עמדתי. מוקי נבח לפתע
מאחורי, הסתובבתי, ותוך כדי סיבוב ראיתי את הכלבה של השכנים.
"ליזי! פויה ילדה רעה! הביתה! הביתה!"
"אמרתי הביתה!!"
עקבתי במבטי אחר הגולדן רטריבר שרצה לכיוון חצר השכנים, לוודא
שאין לה תוכניות לחזור. הבטתי שוב באבי. הזקן עמד ליד המגדל
התערובת (2), מכופף קלות קדימה, הרובה בהיכון בידיו, בודק כל
כיוון, מנסה לגלות מה מפריע להודים ואם באמת שמע עכשיו קול
אדם...
חחח... הזקן הזה...
"זה בסדר, זו רק ליזי" צעקתי. ההודים צעקו שוב ועפו לכל עבר,
מתרגשים מהצעקה שלי. מהצעקה שלי ומעוד משהו...
אבי נעמד בצידו השני של הלול, רובהו שמוט משהו, בעוד הוא מסתכל
לכיווני.

אצבעותיי משכו לפתע את תשומת לבי. ראיתי אותן מחזיקות בגדר
הברזל שהקיפה את הלול. לפתע הפריע לי שהן התלכלכו בקצת  חלודה.
ניגבתי אותן על חולצת הפיג'מה שלי.

מוזר

משום מה זה לכלך אותן יותר.
מוקי נבח מאחורי, משתולל, מנסה לקרוע את השרשרת שלו.
הורדי את עיני מטה, יופי- עכשיו החולצה שלי מלוכלכת בחלודה.
הסתכלתי על הודי שהתקרב ובחן אותי מעברה השני של הגדר. נוצותיו
מנופחות , מכפילות את גודלו. "זה מנגנון הגנה" אמר לי פעם
אבי.
אולי אבקת כביסה תעזור, זו בכל זאת הפיג'מה האהובה עלי.
אבי צעק משהו מעברו השני של הלול, זרק את הרובה ונעלם פתאום.

מוזר

חשבתי בעודי מחליקה לברכיי, חשבתי שהרגל מציקה לו. אף פעם לא
ראיתי אותו זז כל כך מהר.
הרגשתי עפר נוגע בברכיי.  נשענתי קדימה, מצחי נוגע ברשת, תומך
בגופי העייף.
ההודי נעץ בי מבט. "לא!!" הוא צעק בקולו של אבי.

"זה בסדר" לחשתי לאבי ההודי שעמד מולי, "אבקת כביסה תוריד את
זה".

מוזר...
אבא לא יאהב את זה בכלל.


(1) הודים = תרנגולי הודו
(2) תערובת = מזון של תרנגולי הודו