ערפל ירד על כביש בין עירוני נידח לקראת חצות הלילה.
לצד הכביש בתחנת אוטובוס זנוחה ישב אדם וחשב.

על מה הוא חשב , כנראה שלא נדע לעולם. על פניו המוארים לרגעים
מבעד לפנסי מכוניות חולפת נחה הבעה תמוהה אשר רק לעתים מזוהה
עם רגש זה או אחר , וניצפית פעיקר על פני אנשים המהלכים
פרוזדורים אפרוריים וריקים מאדם בשעות הדמדומים.

באותם הרגעים היה אדם זה כאחד מאותם האנשים. שקוע בתוך היחסים
בינו לבין הנקודה המרוחקת אי שם מעבר לכביש אליה עיניו
המסנוורות לרגעים הביטי ללא זיע. זה שעה שהוא ישב שם בתחחנה,
נושא עיניים אל המרחק, טרוד במחשבות. הוא והאוטובוס היחיד שהיה
פוקד את התחנה המרוחקת הזו  כבר מזמן נואשו האחד מן השני ,
ואולי זה היה אז, כשויתר האיש על הבית החם שחיכה לו הרחק ,
שהחל שוקע במחשבות אשר ברומו של עולם.

זמן עבר .
שניות , כנצחים קטנים , זרמו להן בנחת מדקה לדקה , משעה לשעה,
ולעיני מתבונן מזדמן היתה אותה פיסת כביש כציור נוף אפל. תחנת
אוטובוס - חיית אבן עתיקה פוערת את לועה לטרוף דמות אדם זעירה
, זקן אולי , הרוכן במושב הקטן שלצד הכביש ומעביר את רגעי חייו
האחרונים בלהריח את הגשם המתקרב.

הערפל הנמיך - צמרות האורנים סיפקו אך מעט בידור , והוא שקע אט
אט אל התחנה משחק בקרני האור הבודדות ששיחקו מצדן בעיני האיש
החושב. הכביש היה עתה חסוי כולו , והעולם מעברו השני של הלובן
הלח נעלם כלא היה.

חריקת בלמים נשמעה לפתע מבין אדי הערפל. רכב קטן התגלגל על
שולי הכביש ונעצר בבת אחת מול תחנת האוטובוס.
לרגע נדמו קולות הלילה , המכונית עמדה - מנועה כבוי מן העצירה
הפתאומית , והערפל הנה החל כבר לשחק במכסה המנוע המתקרר. רחש
נשמע מבפנים ואחריו קול שיעול חולני . הדלת הקדמית נפתחה והנהג
המשתעל גרר את עצמו במאמץ ניכר החוצה מתוך הרכב. סגר את הדלת ,
השתעל פעם נוספת לאויר הלילה והסתכל על הכביש בכיוון ממנו
הגיע.

" אני החלום.
בלילות אני פוסעת בין העולם הישן וקוראת לך.
אינך עונה.
איש לא עונה , לא אתה ולא הישנים האחרים . שוב מתגלגלת אני
שעות בתוך הערפל , פעם איש זקן , פעם זונה , פעם שועל , ציפור
,גנבת ילדים , פרפר, שמים ,אור, אדמה . . . אני החלום .
אינך מבין , אתה לא מסוגל להבין.
קוראת אני אליך אבל ישן אתה , עלטה נחה עליך וכמו תינוק אתה
מעסיק את עצמך בהזיות מאושרות , חלומות וסיפורים בדויים.
לילות כימים אהובי , שנים .
נחם אותי , או תתעורר כבר ותעזוב . .


נו , איך ? !"

האיש מצמץ . הנקודה במרחק נעלמה . הוא מצמץ שוב. אכן נעלמה.
הוא שמע את נשימתו הכבדה של נהג הרכב והבין שהשאלה הייתה
מופנית אליו. הוא הרים את עיניו אל האיש. שרירי הלסת מיהרו
להיזכר במלאכתם היומיומית ,
"מרשים . ." המילה הצטלצלה מוזר באוזניו .

"אה, תודה לך בחור.  סיפור שאני כותב ת'מבין, משהו מהצד ככה
בשביל הכיף ", הוא שלח יד אל כובע הפרווה המוזר שעל ראשו וזרק
אותו דרך החלון הפתוח אל תוך האוטו. הקרחת הבליחה באור ירח,
"וגם משלמים די טוב, בשביל אחד בלי רקע . .אה . . ספרותי "
הוסיף כאילו לעצמו והביט סביב, בגומחא הקטנה שיצר הערפל בתוך
העולם הלילי.

"שקט פה" הצהיר.
הדממה שנמלטה לפני רגע מפני הנהג הקולני התגנבה בצעד הססני אל
בין שני האנשים.
"כן , שקט .. " אישר הנהג לעצמו כעבור רגע והדממה קפצה חזרה
לתוך הערפל . "הייתי יכול לשבת פה שעות ככה , 'תה יודע , בשביל
המוזה "

הוא פנה בחיוך לאיש שעדיין ישב רכון בתוך התחנה. הלא הביט בו
והשיב חיוך מאולץ . הפעם גם דברי הנהג הצטלצלו מוזר באוזניו
והוא ניסה לנער את הריחוק השליו אשר שעות של בהייה במחרק כנראה
שהפילו עליו.
הוא ניסה להיזכר במחשבות שהעסיקו אותו כל כך עד לפני דקות
אחדות אך רק הדי משפטו האחרון של הנהג שבו והצטלצלו בראשו,
מפריעים לכל מחשבה אחרת. בריכוז הוא הביט אל המרחק אליו בהה
קודם לכן אך עתה היה הכל מכוסה בלובן הערפל. הוא הרגיש שהנהג
המוזר עומד לאמר משהו והרים את הראש.

"ומה מביא אותך לפה בחור? באמצע הלילה זת'אמרת.  'תה יודע, אין
אוטובוסים כאן בשעה כזאת ."

איכשהו היה לו ברור שזה מה שהוא ישאל, וכמו לפי תסריט מוכן
מראש הוא השיב את מה שידע שהוא הולך להשיב :
"אני מחכה למישהו  . ."

מישהו . .
הוא היה בטוח שזה כך - הוא מחכה .
אבל למי ?
הוא ניסה שוב להיזכר. הוא יושב בתחנה ומחכה, יושב . . מחכה.
הוא יושב .. בתחנה - כן תחנת אוטובוס - מחכה הרבה .. הראש
התחיל לכאוב , זמן - הוא מחכה כבר שעות - ואולי רק דקות - הוא
לא ידע , אבל היה בטוח , בטוח במה - שהוא מחכה למישהו ? או
בטוח במשהו אחר ? . . בטוח אולי שהאיש שוב ידבר . . הוא יגיד .
.

"בשעה כזאת ? !  נראה לי ששכחו אותך חבר " אמר הנהג.

זה מה שהוא יגיד .. או אולי הוא כבר אמר זאת . הוא הרים את
מבטו שוב אל האיש ובחן את פניו לכל רמז . איזה פנים סתומות -
חשב. לא לכאן ולא לכאן . . , סתומות.
משב רוח קרה העביר בו צמרמורת לא אמיתית. הערפל נדמה שכילה כבר
את רכבו של האיש והתקרב לעתו אל התחנה , הדממה חזרה. הנהג נראה
היה ששקע במחשבה - אולי על אודות אותה המוזה שבאה והלכה כפי
ראות עיניה.

האיש בתחנה הזדקף לפתע במושבו. נדמה היה לו ששמע קול אשה קורא
בשמו . קול מוכר ורך , הוא ידע ששמע אותו פעם. אולי הוא הכיר
את בעלת הקול , שאל את עצמו .ואיך בכלל ידע שהיא קראה בשמו, מה
בכלל היה שמו ? ?
הוא שוב ניסה להיזכר . הפעם יותר ויותר הרגיש באותו מחסום שנח
על זכרונותיו , מריץ את מחשבותיו במעגלים ללא הועיל.

מאין הגיע לכאן ? . . מי הוא בכלל ? . . למי הוא מחכה ? . . .
פחד אחז בו .
הוא הרגיש בלפיטת הערפל הקרה על גופו והצטמרר . . לא מקור.
תחושה מוזרה אפפה אותו. הוא חייב לנוס משם. לברוח. להשאיר את
בועת הערפל מאחור ולצאת אל אויר הלילה הצלול. הוא הרגיש את
ידיו רועדות. ברור היה לו שאם ישאר שם ייעלם גם הוא , כמו
האורנים , ועם זאת לא יכל להביא את עצמו לקום מהמושב. מבוהל
הוא הרגיש איך הדופק שלו עולה ופתאום חסר לו החמצן לנשימה. . .


שוב קול אשה קרא בשמו  והפחד שכך מעט .
נאבק בשריריו התפוסים הוא הרים את הראש לכיון הקול. ערפל כיסה
עתה את הכל מסביב. הנהג נראה כמטושטש דרכו , הוא הצביע אל תוך
הערפל לכיוון המכונית  , "בוא בחור , אקפיץ אותך לתחנה הבאה ".
הצליל נשמע מרוחק ועמום , פניו של הנהג קפצו בעווית בלתי
רצונית , והוא נתקף בעוד התקף שיעול.

נאנק הפסיק האיש בתחנה לנסות לשלוט בידיו הרועדות. לא היה לו
לאן לברוח . גם לו היה עולם ומלואו מעבר לכאן לא היה לו סיכוי
להימלט . ומה נשאר ? הוא כפת את ראשו בין שתי ידיו עת זמזום
צורם עלה באוזניו הולך ומתגבר . הוא רצה לצעוק אך כבר לא נשאר
בו הכח ,
ופתאום שמע שוב את הקול.
הוא הרים את הראש וראה אותה .
דמות חיוורת כסופה היא עמדה שם מולו. זה היה הנהג אבל לא הנהג
- עיניו - עיניה הביטו עליו. מבעד לאשליה הוא בהה בה בחזרה.
היא חייכה אליו - הנהג הסתכל סביבו כאילו מחפש אחר משהו שנפל.
בידה סימנה לו להתקרב - הנהג מלמל משהו לא ברור. נדמה היה לו
ששוב יכל לזוז . הוא הרים את ידיו אל מול פניו , הרעד נפסק אך
תחושת האימה עוד נותרה בו.

עיניה עקבו עתה אחרי משהו אחר, משהו מאחוריו נדמה היה. הוא קם
מהספסל במהירות מנער את הקפאון בשרירים . הערפל בגיע עד לרגליו
באיטיות , זוחל, מתהפך בתוך עצמו. הוא הרגיש בקור עז בגבו.
השרירים זעקו והוא צנח על ברכיו . הנהג עמד ללא תנועה, קפוא
במקום .הוא הרים אליה את ידו בכוחות שהלכו ואזלו ונפל לרצפה.
מבעד לערפל ההולך ומתעבה ראה אותה מושיטה אליו את ידה ולרגע
היה נדמה שאצבעותיהם נגעו. הערפל אפף אותו והכאב מילא את כולו.
הוא אחז בעצב שבעיניה במבטו לרגע ואז היה רק לובן ושכחה.

דמעה כסופה אחת צנחה לה אי שם בעולם החלומות , צנחה ונעלמה.
מדוע אני כאן ? שאלה את עצמה רגע לפני שנעלמה .


תחת ים של כוכבים , בנווה מדבר נידח , על גב סלע שהיה פעם ללא
ספק חלק ממבנה עצום כלשהו שנשכח מהעולם כמו האלים שלזכרם נבנה
,  ישב אדם וחשב .

הערפל התחיל להנמיך . . .