רמי שאלה אותי למה אני עושה את זה, היא אמרה שזה נורא מכער
אותי.
עניתי לה שאני לא רוצה להיות יפה.

אני לא החלטתי עדיין מי יותר יפה - אני או גלי?
אמא של גלי תמיד אמרה ששתינו הילדות הכי יפות בבית הספר
ושירדפו אחרינו כל הבנים, עכשיו כשאני נזכרת בזה זה נשמע כמו
קללה של איזשהי מכשפה שצופה את העתיד...

החלטתי שאני לא רוצה להיות יפה, בסוף כיתה ג' התחלתי לחתוך
לעצמי את הפנים.

אם מסתכלים ממש מקרוב ומתעמקים עוד אפשר לראות אותן - את
הצלקות.
ולא... אני לא אספר לכם סיפור עם מוסר השכל גאוני שהצלקות
בנשמה הן הצלקות הכי כואבות. כי הצלקות הכואבות שלי נמצאות על
הפנים.

בבית ספר היה לנו תחרות בין כל הבנות למי יש את השיער הכי
ארוך, אני תמיד ניצחתי. תמיד הייתי מקבלת הכי הרבה נשיקות על
הלחי במשחק הזה שיש פתקים עם משימות ונותנים נשיקות לילדה הכי
יפה - שיער ארוך זה מה שקבע את היופי.

גזרתי את השיער.

הייתי אומרת לאמא שאני כל הזמן נופלת או נתקעת בדברים ושאת
השיער גזרתי כי נדבק לו מסטיק.

היא לקחה אותי לספר שיישר את הקצוות. הייתי יפה מתמיד.
תלתלי זהב שמגיעים עד הכתפיים, שפתיים אדומות ומתוקות מטבען,
אף כפתור, עיניים גדולות וסקרניות וצלקות על הפנים.

עד היום כשהשיער שלי אורך אחרי הכתפיים אני גוזרת חזרה, רק אני
גוזרת את השיער שלי ואף אחד לא מבין למה... אני לא רוצה שהספר
יעשה אותי יפה מתמיד.

כשבכיתי באותו זמן כל דמעה צרבה. הדמעות היו עוברות מעל החתכים
ושורפות אותם.
הייתי בוכה הרבה באותו זמן ולמדתי להנות מהכאב.

לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה ומחפשת אותן, לא
עוצרת לשנייה עד שאני מוצאת את כולן, אני מניחה את האצבעות
עליהן, עוצמת עיניים, לוקחת אוויר, פותחת את העיניים ומסתכלת.
הדמעות יורדות מחדש, הן כבר לא צורבות, הן עוברות מעל הצלקות
וכבר לא שורפות אותן.
אני בוכה הרבה עכשיו, אני מתגעגעת לכאב.

לפעמים אני מוצאת את עצמי עומדת מול המראה ומחפשת אותן, אני
לוקחת מספריים, קטנות כאלה - הכי חדות ומתפתה לפתוח את כל
הצלקות, אני רוצה לפתוח את הצלקת הכי כואבת, הצלקת היחידה שלא
אני עשיתי, הצלקת המפורסמת ממש בתוך הגבה. אני רוצה לחתוך אותה
עד שכל הדם המכאיב שעומד לצאת יצא החוצה.
הכאב של הצלקות מסיח את הדעת מהכאב בפנים, נוח לי עם הצלקות
האלו, נוח לי לא להיות יפה, אני בוכה הרבה עכשיו, אני מתגעגעת
לכאב של הצלקות.
כי עכשיו אחרי שגם הצלקות נעלמו הן לא מותירות לי ברירה אלא
להתמודד עם מה שכואב באמת.