ישבנו בחוף על מגבת, והייתי עם הביקיני שלי ועם הפליז שלו, כי
אמרתי לו שקר לי, ולא רציתי שהוא יראה לי את הבטן, והוא הסתכל
עליי מסתכלת על השקיעה. זריחות ושקיעות וזריחות ושקיעות, וכל
המלונות, והאורות של עקבה ושל סירות הקזינו, ועוד שקיעות ועוד
זריחות, וחול, ודוכנים בטיילת, ומים מלוחים שהוא גנב לי מהלחי
עם השפתיים שלו.
פגשתי אותו במקרה בחנייה של מלכת שבא, אחריי שעברתי שם במקרה
כשידעתי שהוא עובד שם, וירדתי לחנייה במקרה, כשהקב"ט בכניסה
אמר לי שהוא שם.
והוא, אגוצנטרי כמו תמיד, משוכנע שהעולם סובב סביבו ורק סביבו,
חשב שבאתי בגללו.
זה משהו אחד להיכנס אליו למלון, כשבמילא הלכתי לי בטיילת,
למרות שאני לא רוצה ולא התכוונתי לראות אותו יותר לעולם, אבל
זה משהו אחר לגמרי לבוא לשרת באילת בגללו.
אילת זה שירות שונה ויש בזה משהו מושך, ותמיד אהבתי לקחת
סיכונים, ותמיד רציתי לשרת רחוק מהבית. אז כן, הלכתי לקצה השני
של המדינה, אבל אני יכולה לחשוב על מאה ואחת סיבות, ואז עוד
פעם מאה, למה ביקשתי שיציבו אותי באילת. ולא, זה לא בגללו.
ובכלל... לא דיברתי איתו יותר משלושה חודשים ואפילו לא ידעתי
אם הוא בכלל עדיין שם.
אז הוא שמח שבאתי, חיבק אותי ונשך אותי באוזן, אמר לי שהשמנתי
ושהוא התגעגע, שהוא עוד חודשיים נוסע עם אור לשנתיים
לאוסטרליה, ושהוא יתקשר אלי כדי שנפגש מחר.
אז חיכיתי עוד פעם שהוא לא יתקשר, והמשכתי להסתכל על האורות של
מלכת שבא מרחוק מהגשר בלי לאכול.
ידעתי שכשהוא יטוס לאוסטרליה זה ייגמר סופית, ונכון שחשבתי את
זה גם אז אחריי שהוא לקח אותי לראות את "אל תאמר מילה" בקניון
בעפולה, ואז נישק אותי על הפה כמו פעם, אמר לי שהוא חולה עליי,
ושהוא עוזב לאילת. אבל אילת זה אילת, ואוסטרליה זה אוסטרליה,
ועכשיו אני בצבא, ואחרי הצבא אני בכלל רוצה לנסוע לתאילנד, ולא
ליבשת קטנה שיש בה רק ארץ אחת...

הוא בכלל רצה לנסוע ליפן, כי הוא קרא איזו כתבה בסופשבוע על
מישהו שסיפר על הטיול שלו ביפן, והתלהב, ואז שינה את דעתו ואמר
שהוא נוסע לאוסטרליה, כי הוא לא בדיוק בן אדם חושב ואין לו
בדיוק דעה משל עצמו, ואור אמר לו שאוסטרליה עדיף. אז מאיפה
יכולתי לדעת שהוא בסוף נסע לאוסטרליה? באותה מידה הוא יכל
להיות עכשיו ביפן, או עדיין בעפולה, חי עם אימא ואבא ואושר
ועובד בעבודות של טיפשים, או עדיין באילת מזיין ילדות שמתארחות
במלון שלו, או בארה"ב, או אולי אפילו בתאילנד, ואז אם הייתי
נוסעת לתאילנד כמו שתכננתי, ואז בטח היינו נפגשים כי תאילנד
הרבה יותר קטנה מאוסטרליה, אז הוא בטח היה בטוח שבאתי לשם רק
בגללו.
אז טסתי לאוסטרליה. והוא, אם הוא היה יודע שטסתי לאוסטרליה,
אגוצנטרי כמו תמיד, משוכנע שהעולם סובב סביבו ורק סביבו, בטח
היה חושב שבאתי בגללו. אז לא... אחרי עשרים שנה במדינה שלנו
(שאותה דרך אגב אני לא מתכוונת להחליף בעד שום דבר), רציתי
ללכת למקום שבו אני יכולה ללכת ברגל שבוע, או חודש, או שנה
ועדיין לא להגיע לשום גבול, קו ירוק, או איזה מחסום לפחות.
אחרי עשרים שנה במדינה הזו, שאין ביטחון, אין שוויון, ואין
עבודה לישראלים, אלא רק לתאילנדים שגרים בקרוואן מאחורי הבית
של דני וחומי, לא רציתי לראות יותר תאילנדים, ובתאילנד יש המון
תאילנדים. רציתי ללכת למקום עם קנגורו, וגראס, עם אנגלית במבטא
מוזר, ושאולי יש שם גם מלחמות, אבל של מישהו אחר. וחוץ מזה
שאוסטרליה היא לא סתם ארץ, היא יבשת שלמה, וגם אם הוא שם, מה
הסיכויים בכלל שנפגוש אחד את השני בכל היבשת הזאת.

ישבנו בחוף על מגבת, והייתי עם הביקיני שלי ועם המעיל שלו,
והוא הסתכל עליי מסתכלת על השקיעה. זריחות ושקיעות וזריחות
ושקיעות, וכל המלונות, והאורות של סידני, ושל סירות הדייגים,
ועוד שקיעות ועוד זריחות, וחול, ובתי קפה, ומים מלוחים שהוא
גנב לי כמו תמיד מהלחי עם השפתיים שלו, כי הוא אוהב שאני בוכה
בגללו, והוא רוצה, כמו את כולי, לגנוב לי גם את הדמעות שלי.
ואולי באמת באתי בגללו, אבל זה לא כי אני אוהבת אותו. אולי זה
בגלל שהוא אהב אותי פעם, ואני לא מבינה איך הוא יכול שלא לאהוב
אותי יותר. אולי זה בגלל שאני מפחדת שאף אחד לא יאהב אותי
לעולם, ועוד יותר מפחדת שאני באמת בן אדם קר וחסר רגשות כמו
שאומרים, ואני לעולם לא אצליח לאהוב. אולי זה בגלל שאני במילא
לא מאמינה באהבה ובכל השטויות האלו, אז לא אכפת לי בכלל שאני
לא אוהבת אותו, ואני מתגעגעת לזה שמישהו מחבק אותי ומנשק אותי
ומחבק אותי, ואני לא מסכימה לאף אחד לעשות את זה חוץ ממנו.
אז הוא היה מופתע כשנפגשנו במקרה בבית קפה שהוא עבד בו, וחיבק
אותי חזק, ובכלל לא חשב שבאתי לכאן בגללו כי על דבר כזה מטורף
הוא אפילו לא מסוגל לחשוב, יצור פשוט שכמותו, ואמר לי שאני
נראית מצוין, שנורא רזיתי, ושהוא התגעגע אליי, אז אמרתי לו
שאני שונאת אותו. הוא צחק ונישק אותי, אבל אני לא רוצה אותו,
אז לא צחקתי, אז נכון, נתתי לו לנשק אותי, אבל לא נישקתי אותו
בחזרה כי אני לא אוהבת אותו, ואני לא מתגעגעת אליו, ולא באתי
לכאן בגללו ו...
קמתי לידו בבוקר במלון שלי, ולא, זה לא כמו שזה נשמע - רק
התנשקנו והתחבקנו כמו פעם, לא שכבתי איתו, כי למרות הנטיות
המוזרות לביטול עצמי שפיתחתי לעצמי איתו, אני עדיין סאדיסטית
ומזוכיסטית מטבעי.
הוא נתן לי נשיקה לפני שהוא הלך, הסתכל עליי עם חיוך שידעתי
שהוא כל כך נמשך אליי, וחייכתי אליו ולעצמי כשהוא אמר לי שהוא
יתקשר אליי מחר כדי שנלך לטייל ביחד באוסטרליה מהקצה אל הקצה.
אז חיכיתי עוד פעם שהוא לא יתקשר, והמשכתי להסתכל מרחוק על
האורות של סידני מהמטוס של אל-על, בדרך חזרה הביתה.
ידעתי שכשאני אחזור לארץ זה ייגמר סופית, ונכון שחשבתי את זה
גם אז אחריי שהוא הזמין אותי לראות את "אל תאמר מילה" בקניון
בעפולה, ואז נישק אותי על הפה כמו פעם, אמר לי שהוא חולה עליי,
ושהוא עוזב לאילת. ונכון שאמרתי את זה גם אחריי שהוא שמח
שבאתי, וחיבק אותי ונשך אותי באוזן, אמר לי שהשמנתי ושהוא
התגעגע, שהוא עוד חודשיים נוסע עם אור לשנתיים לאוסטרליה,
ושנפגש מחר. אבל אילת זה אילת, ואוסטרליה זה אוסטרליה, וישראל
זה ישראל, ואני מתחילה ללמוד באוניברסיטה, ושכרתי לי דירה בתל
אביב, החלפתי את מספר הפלאפון שלי, ואני בכלל לא יודעת אם הוא
יחזור מאוסטרליה. כי נכון שהוא שירת שלוש שנים בצבא בקרבי,
ואפילו היה מפקד, ונכון שהוא הצביע גנדי וחושב שצריך להרוג את
כל הערבים, הכל בשביל המדינה ששייכת רק לנו, אבל הוא לא בדיוק
בן אדם חושב ואין לו בדיוק דעה משל עצמו, ואור אמר שבאוסטרליה
אפשר לעשות יותר כסף, ושכסף זה מה שחשוב.
ישבתי בחוף על מגבת, והייתי עם הביקיני שלי, והסתכלתי על
השקיעה. וזריחות ושקיעות וזריחות ושקיעות, ועזריאלי, והאורות
של הנמל, וכל המלונות של אילת, והאורות של סידני, ושל סירות
הדייגים, וסירות הקזינו, ועוד שקיעות ועוד זריחות, וחול, ובתי
קפה, ומלונות בסידני, ודוכנים בטיילת, ומים מלוחים בים.