אוטוביוגרפיה?!?
לא... אני לא חושבת שאפשר לכתוב סיפור דקומנטרי על חיים שלא
בדיוק הייתי מגדירה כחיים.
וזה יותר מכאב ראש לנסות להיזכר בזמנים שנשכחו או הודחקו עקב
היותי בנאדם, ברוטליות קשה ככל שתהיה, הכאב לשמו או יותר גרוע
- שריפת תאי זיכרון בקלילות איומה שלא יכולה שלא להעלות על
הפנים שלי איזה חיוך מאולץ של החמצה.
אבל מי אני שאנסה לעצור רצף כתיבה שמתעקש לפרוץ?!?
אולי אני אנסה להסביר זאת בדרך יותר פשוטה כך שגם אני, קשת
קליטה שכמותי, אוכל להבין...

שלום, אני שגיא.
עוד חלק בלתי נפרד מבני האדם ותקועה בגיל ההתבגרות בגלל שגרת
החיים המייגעת - נולדים, סובלים, מתים.

הציבו לי טקסט מול העיניים ופקדו עליי לשנן ולשחק אותו ללא כל
התחשובות מינימלית בכישרון משחק.
פלא שההפקה הזאת נראית ככה?!?
אני לא חושבת,אני רק יודעת שלא משלמים לי מספיק, אם בכלל, והם
עוד מצפים שאני אעקוב אחרי פקודות טיפשיות ואלקק לכל הספונסרים
את כפות רגליהם המזוהמות... אופטימים.
ועוד לחשוב שאני, בתמימותי הרבה חשבתי שאם אמשיך להתעלם
מהתסריט האינפנטילי הזה אם לא הבמאי אז התסריטאי כבר יבעט בי
לכל הרוחות...
אבל מסתבר שהדרישות שלהם לגבי פרקי ההמשך המעיקים יותר נמוך
משתארתי, או שהם סתם נהנים לסחוט כל טיפת תקווה בכביכול חיים
שהם יצרו על הסט המלוקק שעליו אני מנסה לעמוד יציב כעוד נציבה
ולחכות, לא ממש בקוצר רוח, שאני, חלק מהכלל שכמותי, תזכה
בתפקיד ראשי שיכלול במקרה הטוב איזה טרגדיה נוראה או לפיכך
תאונת דרכים מזעזעת שאני יהיה בתוכה.
כן, כן הסרקזם הזוועתי המוכר, מעטפת השחור הנודעת... אני לא
שונה מאף אחד אחר ולא דומה לאף אחד אחר... ועל זה אני לא מודה
לאף אחד, גם לא על חיי הבמה המטורפים שמשום מה מתעקשים לגחך
מאחורי גבי במן זדוניות חולנית... הנאת הסאדיזם, לפחות למישהו
מאיתנו טוב...
כך שבנתיים כל מה שנותר לי לעשות זה להמשיך ללכת על הסט המתנכר
באותו ייאוש מוכר ולחפש עוד כמה עלובי נפש כמוני בכדי שנוכל
לשקוע ברחמים עצמאיים ולבכות אחד לשני על הכתף, בתקווה שאולי
אבל רק אולי מישהו יחליט לתפוס יוזמה ואולי למרוד כנגד אלוהים
יודע מי שאחראי לעינוי הזה...
ולא אני לא מחפשת איזה פרייאר שיעשה את העבודה השחורה בכדי
שאני לא אצטרך ללכלך את שולי שמלת המלמלה הלבנה שלי..
פשוט אני צריכה, אפילו לכמה זמן לטפל בצלקות...
מפני שבלי טקסט שמחזיק קצת קשה לא ליפול.



(פרק מתוך...)