ראיתי אותו שם. עומד ליד המנורה הצהובה הגדולה. לבוש כמו שהוא
תמיד התלבש, באותם בגדי סטייליסט-ערס שלו. כנראה שזה היה
הסגנון שלו. דווקא היה לו יפה. היו לו עיניים טובות שמסתכלות
על העולם באהבה. בקבלה של הדברים על הצד הטוב. אבל בתוך המבט
הטוב הזה היה שלו שמץ של פחד, של חשש מהעולם. אהבתי לשקוע בתוך
המבט הזה שלו ולו רק לדקה. קיבלתי את החשבון. אותם דברים
רגילים. מה עוד אפשר לאכול במקום הזה... בקפיטריה הזאת לא היה
מבחר גדול כך שכולם קיבלו פחות או יותר אותו חשבון. בקבוק מים
אחד יותר, בקבוק מים אחד פחות... חבל שהחשבון הגיע כ"כ מוקדם.
הוא הסתובב ופנה לכיוון הקופה, כנראה ששואל את המלצריות משהו.
מקווה רק שהוא לא מתחיל איתן. "יו!! איזה כוסון!" אמרה קרן
שישבה לידי. הוא לא היה כוסון בכלל, הוא היה יפה. היה לו משהו
נעים בעיניים הכחולות שלו. משום מה היה נראה לי שאנחנו לא
מדברות על אותו הבחור כי באותו הרגע נכנס בחור בנוי היטב,
בלונדיני - ארי משהו וקרן עשתה לו עיניים, דבר ששמתי לב אליו
רק באותו הרגע. הוא היה יפה אבל הוא היה יפה בצורה, כמו שקרן
אמרה, "כוסון". לא ראיתי את עצמי עם בחורים כאלו למרות שזה
חלום כחול שיושב לכל בחורה בראש. אני אוהבת לאהוב יותר ממה
שאני אוהבת יופי. הוא היה מהיפיופים המושלמים האלו. כמה שזה
עושה לך מה שזה עושה לך, זה עושה לי פחות מבנאדם אמיתי. אני
מצאתי את הבחור שלי יותר מעניין ואפילו יותר סקסי מהבחור שלה.
למרות ה"צורה" כביכול שיש עליו. "הוא לא כוסון?" שאלה אותי
קרן. "כן! הוא ממש כוסון!" עניתי לה והתכוונתי לכל מילה. הוא
באמת היה מדהים. "אבל תראי את זה" (הראתי לה את הבחור שלי).
"איכס! איזה מכוער! זה הורס אותי כל פעם מחדש, איך תמיד את
מסתכלת דווקא על המכוערים!" "אבל הוא חמוד" "שיהיה, מה שתגידי.
לפחות לא תגנבי לי את הכוסונים" לא היה לי מה להגיד לה יותר.
רציתי נורא לסיים את הסיפורון הקטנטן הזה בסוף טוב, אבל הבחור
שלי יצא מהקפה ואפילו לא שם לב שאני קיימת. הלב שלי נשבר בי
באותו הרגע. שוב הפסדתי את אהבת חיי.